הערב.
על הבמה יעמדו ילדי כל תנועות הנוער, חולצה כחולה ליד לבנה, שרוך כחול ליד עניבת חאקי, שמוצניק ליד חצאית בני עקיבא
על הדשא, אפילו הציניים שבמבוגרים יהיו בחולצות לבנות.
ככל שיתקדם הטקס, אני אתקשה לתחזק את הפאסון. הציפורניים שלי ישאירו סימן בכריות כף היד כשאתאפק. חזק. מתישהו אני אושיב את צעיר בני על ברכיי ואחבק אותו חזק מאחור, כך אולי יצליחו הדמעות שלי לחמוק מעיניו.
ואיפשהו שם, בין אחי הצעיר יהודה לגוּני,
יהיה רגע כזה שבו
הצורך הראשוני והבלתי נסבל לקבור את הפנים שלי בחזה שלך
ישטוף אותי ויזרום חופשי
ואני רק ארצה אותך לידי. ארצה ככ חזק. ארצה כמו שאסור. ארצה כמו שילדים רוצים. כאן ועכשיו ומיד וחזק ותבוא כבר.
תעטוף אותי בידיים שלך ותחביא אותי קצת מהעולם ואני אוכל לכאוב ולא לכבות כי אני לא אהיה לבד.
ככה
בלי פילטרים.
בלי דרמות. בלי בדסמ.
רגע קטן ויומיומי של אישה שרוצה לבכות מאוד בזרועות איש. אחד.
ורק בזרועותיו.
ואם לא,
אז לא.
ואיפשהו לקראת 'מיליון כוכבים בשמים'
אני אוותר ואנשום עמוק ואבלע אותן בחזרה ואגרש את הכמיהה הלא מותרת ואקפל בחזרה את החלומות יפה-יפה לקטן קטן ועד 'התקוה' אני כמו חדשה.
(כשזה מתחת לעור אי אפשר להתכחש לההעדר)
