חודש החולצות הלבנות. ככה קוראים לזה פה.
ימים כאלה של מינונים מאתגרים.
הרגשות נעים מקצה הקצף לקצהו
וגם
הרבה זמן משפחה טוב, ומעט זמן לנו.
התקשורת שלנו מצטמצמת.
כמו שמצמצמים ציר בשר. לכדי גרעין החומר. צפוף ומזוקק, מועט ועשיר.
ההודעות שנשלחות צריכות להיות מדויקות
כי עוד שניה אני/אתה לא כאן והרצים רצים בהולים מצד אחד אל הצד השני
ואיך מצמצמים את כל הצורך למשפט.
למילה.
אני מדמיינת שאני עושה את זה מולך.
איך המבט שלי היה מגלה לך אותי מיד (שלך).
איך במשיכת כתפיים אחת הייתי אומרת לך: אני-בסדר-מתמודדת-מעולה
ואיך הסנטר שלי היה מגלה לך שאני משקרת
איך עצמות הלחיים שלך היו מעבירות לי שדר ברור שהיה מצמרר לי את העור (מה את?)
איך 2 נשימות לא סדירות שלי היו אומרות לך: קח
ואיך היד שלך על הצוואר שלי היתה עונה (אקח)
איך אצבעותיך גולשות מהצואר כל הדרך למטה אל הקרסול (ידעתי, תאמר)
ואיך הגוף שלי היה נדחק אל שלך, גבע לגיא, בלוט לגומחה, אומר את מה שעדיין אין לו בכלל מילים.
#מחזיקה
