הוא: נתקע לך קוץ? לבוא להוציא לך?
כןן. בבקשה. ככ כן. בוא מהר. פשוט דרך הסדק שפערת בקליפה שלי ברח לי קצת האויר ואני מאבדת פה שיווי משקל ומתנודדת קצת.
בדיפולט שלי זה להתעשת ולערבב את המלט בידיים חשופות ולסתום את הפירצה מהר ולבד והיטב. אבל כאן, רק כאן, רק איתך, אני לא רוצה מלט. ולא לאטום. ולא לבד. אני פתוחה פה. רואה את הבשר? אני צריכה אותך. רוצה לבקש. אותך וממך. ולא מסוגלת. לא מסוגלת לבלוע את הגאווה ואת היסדקות ה'אני יכולה לבד' וגם, לתת לעצמי להעזר משמעותו לתת לך להשתרש בתוכי אפילו עוד יותר עמוק. אז לא. מה פתאום. נכנס לי קוץ אז אני יורה מלא קוצים בחזרה. רוצַה גלגל הצלה אבל מחביאה את זה מתחת לכיסויים והצגות ומילים ובעיטות וכל טוב המשק.
הוא: תבקשי.
אתה יודע, פעם רק על זה הייתי שורפת את המועדון. ובאמת, התגובה הראשונית שלי מתריסה. אבל הגוף, הוא כבר מרגיש. האצבעות שלי כבר נאחזות ב'תבקשי' שלךָ. זרקת לי גלגל הצלה. אפשר להפסיק לפרפר. אפשר להרפות.
אני: אני רוצה להרגיש אותך בתוכי. גוף ונפש.
כן. נכון אתה בתוכי. יותר ממה שתכננתי. אבל הייתי צריכה...חיזוק.
הוא: חבל שבזבזת על זה ככ הרבה מילים קודם
הו, אין לך מושג. ככ הרבה מילים. שאף אחד לא היה יכול לעצור את השטף שלהם והוא הטביע את כולם וגם אותי.
ועכשיו אני לוחשת: יַבָּשָׁה
ומניחה את הראש שלי על החול.
אני מרפה.
לא טובה בלבקש, אבל ממך אני רוצה.
שונאת הוראות, אבל את זו ביקשתי.
הוא: תשאי אותי בתוכך עד שלא תוכלי עוד. תוציאי-תשימי-תשלחי-בלי-מניפולציות-והתחכמויות.
אתה קצר וחד וברור. ועקבי. והגוף שלי נמס לתוך זה באופן מיידי והנפש מצטרפת פנימה בתנועה חלקה שכמוה לא ראיתי מעודי, כניעה ללא תנאים.
כמה קטן וצנוע ושקט היה הרגע הזה:
איש אומר לאישה: עשי
אישה אומרת לאיש, פשוט: טוב
וברגע הזה בדיוק
אני פקאן בתוך כף היד
שלך.
