אופי הקשר שלנו וגבולות הסטטוס קוו שעיצבנו והצבנו כמעט מהרגע הראשון גם בלי לדבר עליהם, טובים לי מאוד בדכ. שומרים ומגנים, על הבית ועל משק האנרגיה.
היום באופן מוזר אני מרגישה דוקא את המגבלה שבהם.
רוצה לספר לך מה אני מרגישה כשהוא לא נמצא ולמה, רוצה לספר לך על הפעמיים הקודמות בהן זה קרה (בראשונה, נכנסתי לכלוב לראשונה בחיי) ועל למה ואיך דווקא הוא זה שנוסע ואיך נראית ומרגישה השבת הזו ועוד ככ הרבה.
ואני לא.
ובאותה מידה, גם לא שואלת את כל השאלות האלו אותך.
אני יודעת, בחושים שלי, שחלק מזה אתה יודע גם מבלי שסיפרתי (אבל מציק לי שאולי אתה חושב דברים שאינם נכונים או מניח דברים שגויים).
ועדיין, זה ככ שונה מכל הקשרים שלי עלי אדמות, בהם אני שואלת ומדברת ללא הרף ועל הכל והכי לעומק שאפשר.
זה משטיח את הקשר שלנו במובן אחד, ומעמיק אותו מאוד במובן אחר. אני חושבת ששנינו עומדים כל אחד על הקרקע של השני ומרגישים היטב מתחת לכפות רגלינו את זרימת מי התהום ותזוזת הלוחות הטקטוניים ורחש המילים השתוקות.
אני רוצה ולא רוצה להכניס יד עמוק לתוך הקרביים שלך ולדלות משם גוש אחרי גוש ולמשש טוב-טוב ולסדר את כולם יפה יפה על השולחן. כמו שאני יודעת.
אני רוצה ולא רוצה לספר לך את כל הסיפורים הידועים ועוד יותר את אלו שלא אבל יודעת שמוזר ככל שיהיה, ידיעתם לא תחדש לך דבר אודותיי. כי אתה יודע מהרגע הראשון ידיעה פרה-מילולית.
יש בזה משהו ככ קל. אחר ושונה מאיך שאני.
היסודות שלנו הונחו על גבי משטח הבטון של הייצוגים הבוגרים והשלמים שלנו, ולא נוצקו לתוך פירים עמוקים שחפרנו אחד בשני. ועדיין, אנחנו נוגעים זה בזו במעמקי אותם מכתשים, גם ללא ידיעה ברורה מה פער אותם ובאיזו שנה.
ויש בזה גם משהו עצוב.
אני יודעת שבעולם אחר, בזמן אחר, הייתי יכולה לקבל את כולך.
