קשיח. פציח. שביר. קשיח.

בואי, אתה אומר
ומושך את הראש שלי אל שקע הכתף שלך.
בואי למקום שלך.

ומשבאתי, איני רוצה עוד לצאת משם.

אתה רוצה ללמד אותי
משהו חדש
משלך
ואני רק מתחפרת בך חזק יותר ונצמדת לזרוע שלך, לירך, מתאימה את עצמי לשקעים, נדבקת אליך כמו ג'ינס second skin.

כשאתה מצליח להסיר אותי מעליך לבסוף, אתה אומר: על הבטן.

התנוחה הזו, חשופה. באותו רגע, מדי. ואני מגיבה בסט שלם של מרד ותנועה בלתי פוסקת ואי שקט גדול.

את סומכת עלי?
אתה שואל
והתגובה המיידית שלי מפתיעה אפילו אותי.

כמה שקט.
בבת אחת.
אפס תנועה.

אז ככה מרגישה התמסרות.

ובשקט שעוטף אותי אתה טועם אותי כמו שעוד לא
העזת
ובכך נותן לי לטעום משהו מהעולם שלך.
זה חדש.
אני לומדת.

ושמחה שלא אני ולא אתה רואים את הפנים שלי כשאתה אומר לי מאוחר יותר שאני תלמידה טובה.

ושוב אני מלופפת בך. אוגרת מחוות של חום ורוך.

ואז אתה קם וקושר אותי לקיר ואני מתמרמרת לעצמי. הקול הזה שלך והתנועות החדות משלחות בי אדווה קטנה של חרטה- אני רוצה לחזור לחיק החמים שלך. למקום הבטוח שהיה לי לפני רגע בין הזרועות שלך והרגליים שלך. דחף קטן אבל חזק לסגת. אני רוצה שתחזור.
שתהיה החבר שלי והאהוב כי עכשיו אתה משהו אחר ואני נלחצת ורוצה לרדת מהבלק ממבה הזה אבל נשארת. לסגת זה לחלשות וממתי לקול הזה שלי יש בכלל קול.

אתה מדבר איתי ונוגע בחלקים שונים בגוף שלי ומכאיב לי כשבא לך
ויש רגע כזה שבו אני רואה אותנו מהצד ואני שואלת אותי בלי קול מי זה האיש הזה שסוטר לי פה
בעוצמה
פניםשדייםירכייםכוס

אני מכירה אותו? אותך?
זה מבהיל.

ומי זו האישה הזו סתורת השיער שרתוקה לקיר בידיה וברגליה
אני מכירה אותה?
כן. מספיק טוב בשביל לדעת שכשהיא צועקת 'די' היא מתכוון ל'עוד'.

אני ככ בשוק מהסטירות שלך. מאיפה הן מגיחות. היד הזו, היא היתה פרושה קודם, גדולה וחמה וטובה, על הפנים שלי. איך היא מכאיבה לי עכשיו?
אני נושכת שפתיים במאמץ להתגבר על תחושת הזרות הזו מולך.
אני חושבת על מה שביקשתי ממך לפני שנפגשנו, אל תתן לי להחליט ואל תפחד עלי ואל תוותר לי ואל תעזוב אותי ושהיד שלך היא תהיה גם היד שמטביעה וגם העוגן

אבל כשזה קורה במציאות
אני נאנקת ורוגזת ומסבה את הפנים שלי ממך, זר אחד, מי אתה, אבל כשפניך חולפות סמוך לשלי אני מחפשת את קרבתך ככ, מנסה לחכך בך לחי או אף.
לשאוב חום.
בטחון.

אתה מרחיק ומקרב את הפנים שלך
מאפשר לי רק לשניה
פרורים של נחמה

אני צדה אותם
בלא-פחות כמיהה מאשר את הסימנים שאתה מותיר בי.
מן הסתם הפנים שלי הן מופע מגוחך של ריצודים: זעם והתמסרות וזעם והתמסרות וכאב ורעב

ואז

כל האנחות כולן משתתקות אל מול המילים שלך:
ששש, תנשמי. עם הכאב.

הקול שלך, כשאמרת את זה, חם וקרוב ודואג- בזה הרגע חגרת לי חגורת בטחון.

הקלקת.

עכשיו בוא ניסע.

**ברגע ההוא אני שלך, ובידך, כמו שאתה אפילו עדיין לא יודע.