זה בסדר. תישעני אחורה. אפשר. גדלנו. לעולם לא אעזוב אותך עוד.
קולך החם באוזניי מלטף את חוסר האמון, את העירנות. אל תפחדי, אני אשמור. אני יכול לעמוד בך.
ששש אתה אומר למכשירים המצפצפים שלי שפולטים אותות אזהרה
ששש עד העצם ומתחת לעור. אני פה.
עוצמת עיניים. נשענת. אחורה.
למרבה הצער בדיוק זזתַ. בדיוק שכחת שאמרת או בדיוק החלטת או בדיוק נבהלת וזינקת הצידה
כך או כך
נשמעת חבטה.
רגע לא מחמיא לפנינו. אישה לא-צעירה, משפשפת את גווה על רצפה קרה, על הפנים יש לה מבט המום וקצת מבולבל והיא אומרת בקול מגיל אחר: אבל הבטחת
ואין במנח הזה שום דבר בוגר ושקול ואסוף, כמו שהיא תמיד. רק פגיעות וכאב ותדהמה ששוב והבנה גדולה ועצובה.
ועדיין, גולם שהיא, עדיין העיניים שלה מחפשות אותו.
היא מסרבת להאמין שאותן ידיים שלפני רגע אחזו בה בכזו רכות ואהבו אותה, אדישות עכשיו ככ. ונעדרות.
היא מחכה, בשקט, ואז ברעש,
שיניח יד על ראשה לנגיעה אחת מנחמת
משם היא כבר תיקח את זה לבד, היא לא צריכה הרבה יותר מזה, הוא יודע, היא אמרה לו.
רק. יד.
מילה אחת.
ושם הוא עומד
איש
בחליפה תפורה היטב
ידיו נעוצות עמוק בכיסיו
עיניו מביטות לכל עבר ובלבד שלא לפגוש במבטה (כמו כשבא מולך הקבצן מהצומת ואתה בדיוק מביט בריכוז במראה הקידמית. ואז באחורית. ואז מתעמק במד הדלק)
הוא אינו אומר דבר
מסתובב
והולך.
היא שומעת את הקול שלו ממלמל אחריו: עוד חצי שעה ואז, תיכף אמשיך, כבר חוזר, אני רק...
ספוילר-עלב: היא חיכתה חצי שעה. אלף חצאי שעות. היא חיכתה יום ועוד יום ובעיקר לילה ועוד לילה ועוד. ועוד אחד.
סוף דבר.
מה שהיה קודם שפשוף בגב, הוא עכשיו כוויה.
ורק היד שלה היא זו שמלטפת.
אוטו-נחמה.
כמעט שנתיים פה,
השלמתי סיבוב.
חוזרת, מובסת, לנקודת המוצא.
זמן לנוח.
