קשיח. פציח. שביר. קשיח.

צהריים, הפוגה ריגעית מהגשם.
על שפת המדרכה, נושק למעבר החציה, עומד ילדון, חבוש כובע צמר ואפוד זוהר. תמרור הזה"ב שלו על הרצפה והוא רוקד.
כל כולו בתוך ריקוד פורטנייט מהיר-תנועות.
כל הגוף שלו משתתף בחגיגה הזו, ידיים-רגליים-אגן-צוואר.
הוא מחייך לעצמו תוך כדי, רק לעצמו.
ניכר שהוא אינו מודע, בכלל, לעולם שסובב אותו בדקות האלו. המכוניות, הילדים, העננים הכבדים, השלוליות שניתזות, הצפירות, התמרור שלו שמונח על הרצפה.

הוא רוקד.
ילד אחד קטן, מעז.

כמה. כמה אני מקנאה בחוסר המודעות שלו.
ביכולת הזו לצלול פנימה ולא לשמוע דבר ולא להיות ער לכלום. מלבד לקצב ולתנועות ולעונג, שמורח את החיוך הזה על הלחיים שלו.