להיות הכי גבוהה בכיתה ממקם אותך from day 1 מחוץ לנורמה.
אוי, נורמה, נורמה. כמה שאת ואני שונות.
כמה ניסיתי להתקרב אלייך, נורמה. ואת, נורמל'ה, חמקמקה שכמוך, קרובה ונגישה וקלה להשגה, אבל לא לי.
אילו רק הייתי יכולה לעמוד שם, בדוכן, לפני שיד אלוהים תחבה לתוך הפיתה שלי יותר מדי מהרבה דברים ככה שקבוע היתה נקרעת לי הפיתה או נוזלת לי הטחינה על כל הצוואר לא משנה כמה יפה אני מנסה לאכול. הייתי אומרת לו כמו שסבתא שלי היתה אומרת על בצק: לשים קמח רק כמה שהבצק לוקח.
לא
יותר
מדי.
יותר מדי זה לא נורמה-לי.
יותר מדי רגש או ציניות או צחוק או עוצמה של חיבוק או תשוקה או כעס- אז חייבת להיות תמיד עם היד על הכפתור. הווסת.
שלא יזלוג. מדי.
כמו די ג'יי מיומנת אני מלהטטת על קונסולה שלמה של כפתורי ווליום ודימרים שאף אחד לא רואה אבל אני לפעמים לא רואה כלום זולתה.
כמו ב'אבודים', כשאסור היה להם להפסיק להקיש את הצופן כדי שמשהו רע לא יקרה לnest ככה גם לי, אסור לעזוב את הכפתור.
ואז הגיע הבדסמ והבנתי שלצאת מאזור הנוחות שלי אומר "לא להחזיק יד על הכפתור" ואיזה פחד זה ואיזה כיף. חיים.
כן. אפשר להטיח בי 'שולטת מלמטה' ולהיות...צודקים. ואפשר גם לא להתרגש וללחוש לי באוזן: נורמה הזאת היא סתם בת זונע קפוצה וכלום לא יקרה עכשיו אם תרימי את היד מהכפתור ממש כלום הנה תראי אנחנו נרים אותה ביחד ושלא תעזי להסיט את העיניים שלך עכשיו כי אחרת איך תדעי שאני פה והכל בסדר.
בדסמ במיטבו הוא הזמנה לשקט.
בדסמ במרעו הוא רק עוד מקרה פרטי של ג'ירפה בחנות חרסינה.
