ירושלים לא מאירה פנים היום. קודרת ואפלולית וקרה.
אני מצונפת בתוך השכבות שלי ועליהן מעיל וכובע וכפפות והדבר האחרון שבא לי עכשיו זה את ההמון הגועש והצבעוני והשוקק הזה. לכו מפה כולכם. אני צריכה מרחב. ולבד. לעכל ולהיות עם.
להיות עוד קצת בתוך זה.
ה'תעופו לי מהעיניים' מאוד חזק עכשיו ואני מסבירה לעצמי יפה יפה שהצמרמורות האלה הן ממש הגיוניות כי אחרי קרבה גדולה החוסר שלך מנקב אותי ועושה בי שמות.
ועוד אני אומרת לעצמי שזה יום שישי ותיכף ההדממה של שבת וזה כנראה ההסבר להתכנסות הזו שלי פנימה ולזה שאפילו שלט של חומוס או גויאבות שלא בעונתן או צנוניות ככ ורודות שמבקשות להיחמץ מציפים לי את העיניים.
הצרחות של המוכרים אלימות לאוזניי ומורגשות בווליום גבוה, ולא בא לי היום לרחרח כוסברות (אהבה גדולה בימים אחרים) וללטף שבלולי קינמון. אפילו הריח שלהם מתקיף אותי.
אני ככ מלאה, בפנים, שאין לי מקום לאף פרט נוסף שהעולם שבחוץ מתעקש לתחוב לי.
הפוך.
זה מרגיש כאילו עוד רגע הבדלי הריכוזים ינצחו את ההמון והחומר המרוכז שבתוכי יזלוג בעצמו החוצה,
ואני אצרח בקול את המילים שאני ממלמלת בסבבים שקטים
על הברכיים
ראש על הירך שלו
היד שלו על ראשי
אני חוזרת על המילים האלה ומשננת אותן כמו היו נוהל חשוב מאוד של פתיחה, של משהו.
זה הצופן שלי, אתה יודע?
הו, אתה יודע.
ואני לא רוצה להיות בשום רחוב עגמומי של ירושלים עכשיו
רק בתוך שדה ירוק ורחב ידיים
מתחת לאותם שמיים
שלך
