על מה שאני עומדת לעולל לשיר שלך.
את חירותי
שמרתי לי אותך
כמו כוכב בסער
את חירותי
עזרת לי לעמוד
בכל כאב וצער.
את חירותי
הורית לי לוותר
על תפנוקים ונועם
את חירותי
לימדת את ליבי
גם בבדידות לשמוח.
את שלימדת אותי לחייך
למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום
וללכת לי הלאה
את חירותי
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו
כך לבדי
ערקתי מהשביל
עליו פסענו שנינו.
בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער.
(ז'ורז' מוסטקי)
אוי, ז'ורז'.
השיר שלך מקסים אבל הברית הזו, שלי עם עצמי? לפעמים היא חירות. ולפעמים ככ לא.
תאורטית, כל החירות בידיים שלי, אוקיי? יש לי כוחות! ושרירים! והגנות בעובי 50 דנייר! ואני לא נבהלת בקלות! וגם אם כן, אני לא מראה! בחיים! תמיד בשליטה, תמיד זו שאליה פונים, זו שלא תילחץ ולא תאבד עשתונות ושתמצא פתרונות יצירתיים וזו שתגיד מה לעשות.
ראית בזה חירות, ז'ורז'. אני יכולה להבין אותך, תכלס. אני מחליטה, אני קובעת, בכל רובד שהוא- חתיכת מעמד, מה?
כן. יש בדרך הזו הרבה עוצמה ומשמעות. וכוח.
אבל אין בה, בכלל, אפשרות להניח את המפתחות.
אתה מבין, ז'ורז', לאבד קצת את החירות הזו שלי, מאפשר להרגיש חירות אחרת.
ראשונית מאוד מאוד.
כזו שנאספים אליה ולתוכה.
ויש בה ככ הרבה שקט.
שהוא הפוך לגמרי מהרעש שבתוכי והרעש שאני עושה.
ואני לא מצליחה להגיע לשקט הזה לבד.
אני יכולה לדבר בלי גבול, ולהשתתק אל מול מבט מאוד מסוים שלך (אתה. אתה)
או שאלה שלך. שלוקחת ממני את כל האויר.
וזה
מרגיע
אותי.
הזוי, נכון? היית מצפה שאמרוד, שאבעט, שכשמישהו בולם אותי ולכאורה לוקח את החירות שלי, משהו בי יתנגד הכי חזק.
אז זהו. שלא.
אני צריכה
קצת
לא לכל הזמן
לא לתמיד
קצת
לבעוט בחירות הזו.
לבגוד בדינוזאורית שאני.
פשוט לבד, אני לא יכולה לפשוט את העור העבה הזה והמשונן.
רק, כשאתה פושט אותו קצת מעלי.
למשל,
כמו לחכות בשקט בשקט ולא לזוז עד שתאמר לי: עַשִׂי.
עד שתוֹרֵה.
פפפפפפפ, בחיי. את כל אחד אחר הייתי חורכת ברגע הזה בנשיפת אש מדויקת.
וממך, אני מבקשת.