הימים הם ימיי הראשונים בכלוב, ואני בראטית זוועות. (שאפילו לא יודעת שהיא כזו כי היא אפילו לא מכירה את הביטוי. או את העובדה שהיא לא לבד על האי הזה ויש עוד כמוה. מלאן)
חשבתי שזה בדסמ.
שככה.
ה'לא' היה נפלט אוטומטית, ובאותה מהירות ועוצמה של נשק אוטומטי. ההכנעה היתה המהות והמאבק היה הדרך. זה היה קצת כיף ובעיקר, מעייף.
ולא רק אותי.
וואי, איזה קילומטראז' דפקתי מאז.
ורובו, איתך.
המהות השתנתה ואיתה, גם הדרך.
כן, עדיין לרוב ייפלט לי 'לא' אוטומטי. שריד לברירת המחדל ההיא.
אבל אתה...לא משחק איתי את המשחק.
איזה. מזל.
ה'לא' האוטומטי שלי נתקל באדישות מוחלטת.
רגע, מה?
אני יוצאת די סתומה כשאני עומדת ככה, מנופפת באגרופים באויר כמו מתאבקת בשוונג, נכונה להסתער, ואין על מי.
איזה. מזל.
(אפילו אני לא ידעתי שאני מבקשת בלב שלי ברגע הזה אלתתרגשממני אל תתרגשממני, עד שאתה לא התרגשת והאגרופים שלי נרפו.)
היום.
תוך כדי התכתבות הכי ונילית על תיקונים ובנייה וידי זהב, כינוי מסוים שאתה מכנה אותי- ואני נדרכת.
אפילו עוד לפני שהגבתי אתה שומע את נהמת המנוע שלי, מזהה עוד לפניי את תגובת הגוף שלי ושולח אותי לאן ששולח.
אני, בנוהל: לא/אי אפשר/לא עכשיו/מה פתאום/לא יכולה/לא
אתה:
אני:
אתה: לכי עכשיו, כשאני איתך פה
מול המילים האלו כבר אין לי צורך בשום 'לא'
ואני הולכת.
אוהו הולכת. ובאה. ובאה שוב ועוד פעם ושוב וטומנת את הראש עמוק במגבת הגדולה שתספוג את הקולות שלי.
תוך כדי אתה כותב לי: אצבע בפנים. תלחצי. תנועי עליה עד שתבואי.
הו
אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש כשאתה. אתה וידי הזהב שלך, מניח את האצבע שלך. ולוחץ את הלחיצה הזו שלך. שהיא כמעט כלום והיא הכל. ואני זוכרת את הפעם האחרונה שבה רק פילסת דרך, והנחת אצבע, ולחצת, ואני, על ברכיי, נעתי עליה
ואני שואגת בשקט עוד פעם אחת
אחרונה.
והייתי אז קצת, בדיוק מה שאמרת בהתחלה.
וככ שלך.
