טוב. אז אני לא ממתק קליל ונימוח בפה
(אני לא יודעת אבל אולי זה היה מקל עליך לראות עכשיו כמה ראשים פה מנענעים בראש במרץ)
וגם אתה לא בדיוק קרם ברולה
אני קצת גחל, נכונה להידלק עם הפווווו הנכון
ואתה, תעדיף לבלוע זר סרפדים לפני שתודֵה שעשית לי
פווווו
ואז, הו אז.
כשאני מטפסת על עץ העלבון, דבר ראשון אני בועטת בסולם ואז דופקת ספרינט למעלה, כמו שאמר קרמבו: אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר.
ואתה, צוללת של איש אחד, השטף שלי מפעיל אצלך שסתום חד כיווני, והופ, נאטמתַ יותר טוב מהתיבה של משה הקטן.
יש אנשים, פאקינג מווסתים ברי מזל שכמוהם, שלמול איטום כה יעיל, הם יאטו קצב לאט לאט ואז ידוממו מנוע.
אני, מאיצה.
האסקלציה הזו תופסת את שנינו ומועכת אותנו מבפנים.
את כל אחד היא מועכת ומכווצת לתוך הפצעים שלו.
מראש העץ שבענפיו המפוארים והצודקים והגבוהים והמתחננים אני נתלית, נראה שאוקיינוס שלם מפריד ביננו באותם רגעים.
וזה מצחיק, איך בסוף בצעד וחצי שלך אתה גומע את כל המרחק הזה.
עד אלי.
איך בבת אחת השסתום החד כיווני
מוּתָךְ, והרוך שלך שואב אותי את כל הדרך חזרה.
כן. רוך.
אני לא מאפין חמוד
ואתה, ובכן, קיפודן.
אבל אני, אני יודעת בדיוק כמה רוך יש בעיניים שלך.
פשוט
מרחוק, כשלא רואים את העיניים,
הגיצים והרשף וההדף תופסים את כל הנפח
ובגלל זה, אני רוצה לבקש ממך שתהיה מנייאק רק כשאתה לידי, רק כשאתה יכול לראות ממרחק אפס את הכאב בעיניים שלי ואני אוכל להאחז בחום שבעיניים שלך והרי זה בכלל מה שסיכמנו פעם מזמן לפני מאתיים שנה וחצי
כאב ונחמה, זה כל מה שנעשה פה
חחח
הלוואי.
