לפני שנה שתי המילים האלו היו מאתגרות, מסעירות, חדשות, פורצות דרך.
ועדיין, הן היו פרקטיקה.
שנה אחרי, פאק, זה מסובך פי מיליון.
הכרות קצרה-בושה קצרה
הכרות ארוכה ועמוקה- בושה עמוקה
וכמיהה עמוקה.
שתיהן, מאוד.
אתה...מכיר אותי, אחרת. ראית לי בכל דרך אפשרית. צוחקת ובוכה וכועסת ואוהבת ושומרת וחושפת ומתחרפנת ונרגעת וסתומה וחכמה. אני שהנחתי לרגש יחף לרחף מול הפרצוף שלך- פשוט אבוא עכשיו ומה?
ומה?
איך תראני. עכשיו. פתאום.
באור ככ אחר שקצת קצת ראית אבל בטוח שכחת.
מחוות הנשלטת הבוסריות שלי מאז נמהלו ונספגו ונעלמו בדרך המפרכת שעשינו מאז ובחיים שלנו שנשזרו.
אתה ואני טיפסנו לפה בידיים חשופות. לפעמים אתה רצת ואני פיגרתי, ולפעמים הפוך. לפעמים מחליקים ואיכשהו תמיד מטפסים חזרה.
מרוכזים בטיפוס, לומדים לסמוך, נאחזים בזיזים, נעים בין גאות ושפל חליפות.
התרסקנו על הסלעים, נאבקנו עם המציאות ועם מנגנוני ההגנה, ירדנו למחתרת, ישבנו לצהריים באמצע אזור הומה, קיללנו, בכינו, צחקנו ואהבנו כמו שני משוגעים.
נורמלים כאלה.
ועכשיו מה.
איך אני נושרת על הברכיים מולך עכשיו. מה אראה בעיניים שלך.
לא לא לא, אין מצב שאני מביטה בעיניך ורואה איך אתה מתאמץ לסדר עכשיו בראש שלך את כל החלקים שלי, מכניס לתוכם גם את מה שתראה בעיניי, מחדש, אחרי ככ הרבה זמן.
לא רוצה לראות את פיקת הגרון שלך יורדת כשאתה בולע לקרבך גם את החלק הזה שלי
ולא לשמוע ואת הצלילים של הפרוססינג (מדמיינת פקס) בראש שלך מצרצרים: מי זאת פה למטה
פשוט
אם מקודם רציתי שתרצה לראות אותי ככה, עכשיו, משתראה אותי כך, אני לא יודעת אם תרצה. אותי.
אז כמו בבאנג'י מסוכן שצריך להיקשר בו טוב טוב לפני שקופצים, אני אביט בעיניים שלך ואחפש שם נקודת עגינה ואישור
ואז אני אבקש
להיות שם
ואז אתה תגיד
ואז אני אצלול למטה
ואקווה ככ שמלמעלה, זה לא יראה ככ נורא כמו שאני מדמיינת.
כבר יודעת כי
התפתלה דרכי
ומגובה רב ראשי עכשיו
נרכן
כבר יודעת כי
התפתלה דרכי
ובאה עד כאן
💘
