מה ככ קשה לבקש ישירות, אתה שואל (ולא ברגע של שעשוע או איתגור)
נכון כשכותבים בננוטכנולוגיה את כל התנך כולו על גרגר אורז? אז ככה זו השאלה הזו.
לבקש, זה להדוף (שלא לומר לבעוט) עם הרגל שלי! את האגו וההגנות (שלי!) שחונקים לי בגרון וקושרים לי את הלשון ולא נותנים לי ליילל כמו שבאמת הייתי רוצה ליילל לך,
ככה שבמקום יללות של צורך יוצאות לי חלופות מרות וקשות וזועמות
ואני תועה שעות במבוך זכוכית שאין לי אלא להודות שהוא אזור הנוחות שלי
אבל אין בו שום דבר נוח
זולת
הצורך המחורבן הזה בשליטה שנדבק אלי כמו סליים לספה.
לומר לך שאני מתגעגעת, קללללל
לומר לך שאני רעבה? אליך? לזה?
הו,
זה, לא יוצא לי מהפה
זה לבקש ובו"ז גם להודות בנזקקות, אלוהים שישמור.
זה לעמוד מול הדלתות הכבדות (והנעולות) של אזור הנוחות שלי ולהתחנן לאחראי שיפתח.
ואני האחראי ואני התחנונים ואני כובד הדלתות ואני בערת הצורך
תגרור אותי משם החוצה. בשערות.
בבקשה.
נ.ב.
כשאתה אומר לי תבקשי, זה רגע קוסמי מדויק שבו אני שונאת אותך בדיוק בדיוק באותה מידה שאני אוהבת אותך.
