פאמפטראק. מסלול רכיבה הכולל תלוליות וסיבובים מוגבהים, בו רוכבים ללא דיווש אלא בעזרת תנועות גוף מתוזמנות היטב ("פמפום") תוך יצירה ושימור של אינרציית הרוכב
אחרי תקופה ארוכה של שלל ביקורים מרהיבים (not) בתלוליות וסיבובים מוגבהים, אנחנו נפגשים.
זה כבר חודש החולצות הלבנות השני שלנו יחד ושנינו יודעים טוב-טוב כמה זה מוכרח ומופרך, כמעט באותה המידה.
אנחנו הולכים על שביל חשוך בין האקליפטוסים ואני נאבקת, ממש, להקשיב לך.
זה לא קל לי, כי אתה לוקח את היד שלי מדי פעם או חובק את כתפיי או מתנגש בכתף שלי כשאני מתקרבת אליך וחושך ולילה ולרגע אנחנו קצת כמו אנשים רגילים שהדבר הזה זמין להם כמו הכלים בכיור ורשימת הקניות שעל המקרר. אני מתקשה להכיל את זה אבל משחקת אותה קולית וכל זה יוצר מאבק די רציני על הקשב שלי.
אני שומעת אותך מתאר בהתלהבות מנפלאות הפאמפטרק שלידינו ואני לא שומעת כלום חוץ מהצליל הזה שהשפתיים שלך משמיעות כשאתה אומר את ה'פאמפ' ובא לי לאכול לך את הפרצוף ואני רק רוצה שתגיד את זה עוד.
עכשיו, כמה ימים אחרי, עדיין המילה הזו היא כמו גונג בתוכי, מהדהדת ישר לבטן. שזוכרת כמה מתק היה בשפתיים שלך ובבטן שלי.
"אני הכי דואג לך כשאנחנו נפרדים", אתה אומר לי כמה שעות אחרי ואחרונת הקונצרטינות שלי נבעטת הצידה.
אני
מפנה לך את הדרך אלי,
כולל הקידה והחווית היד.
הכביש חלק לך עכשיו, ומקושט במלא כניעות-ללא-מאבק מצידי, ואתה, נוסע בו בנחת.
קוטף עוד שתיקה שלי ועוד אחת ועוד אחת.
ואני ככ רוצה לתת לך את זה,
את השקט הצמר-גפני הזה שמשתרר אחרי שאתה משקיט אותי,
אבל אני לא מצליחה לעשות את זה לבד.
פשוט, כשאתה מלמד אותי, זה גם מחרמן וגם עובד.
או הו עובד.
עכשיו,
אולי ננוע קצת בלי לדווש, רק בעזרת תנועות גוף מתוזמנות היטב.
#פליזתגידשובפמפטראק