קשיח. פציח. שביר. קשיח.

כשהאור מתחלף לירוק, גל אדיר של אנשים שוטף את מעברי החצייה של מרכז מנהטן.
אור אדום, מעבר החציה מתרוקן, ואז שוב, אלוהים יודע מאיפה, מגיח ועולה גל חדש.
כאילו איזו מכולה ענקית פורקת מטען אנושי בכל פעם שהאור מתחלף לירוק.

הרמזור מתפקד כמו הלב. בכל פעימה כמות אנשים אדירה נשלחת, ונאספת, נשלחת ונאספת.
יש משהו מהפנט במקצב הקבוע הזה
ואני קצת מתמסרת לו כדי לעשות לי שקט בגוף. מנהטן מתקיפה את ההולך בה במסה האדירה של האנשים ובשלטי הענק המרצדים וצפירות הנהגים וצופרי ניידות המייללים ללא הרף.

במובן החושי, מובטחת הצפה צרופה.
אין שניה ללא גירוי.

מדי פעם, אנחנו נמלטים לשוליה של העיר, לגדות הנהר, לגשרים, לשבילי הפארק שנמצאים רק מטר מהרחובות הסואנים, אבל מתקיימת בהן מציאות חלופית. של סנאים ונגני צ'לו וציירים ומפריחי בועות סבון ענקיותת ואנשים שפוסעים ממש! לאט! או מתחתנים בשבת בצהריים בשמלה דקיקה בקור המקפיא.

לחבר'ה שהשארנו בארץ קצת קשה אז אנחנו מפתחים נוהל הַשְׁכָּבָה.
מסיירים עם הפלאפון פתוח היישר קדימה, בשיחת ווטסאפ בוידאו. כמו בייבי סנס, רק טרום-מתבגרים-טרנס-אטלנטי-סנס. ככה, עד שמהעבר השני של הטלפון משתרר שקט ואנחנו יכולים כבר להפסיק להחריש את הדונאטס, שנלעס בשתיקה מפאת קנאת הציבור הרחוק והמקופח.

זה הרי חנוכה. ואנחנו מהדרים. טועמים את כולן.
הסופגנייה הניו יורקית אינה חמה ומתוקה
כלל
כלומר היא קרה
ומתוקה בהגזמה אמריקאית טיפוסית, כזו שאחריה אתה חושב רק על מלפפונים חמוצים וזיתים סורים במשך 12 שעות
ויש אחת, שצריך להזמין שבועיים מראש.
או לעמוד בתור עם עלות השחר.
עמדנו.
בוא נגיד, שאני עדיין מנשנשת טאמס, גם שבוע אחרי.

העיניים שלי בולעות הכל אבל לא הכל מספיק להתעכל.
אני מנסה להזדרז ולעצום אותן לפני הומלסים דקי-חולצה בקור המקפיא, ולא תמיד מספיקה.
הפער בין השובע והגודש וברק הזיגוג על המאפים ומזמורי החג המצטלצלים מהחנויות המתפקעות-
לבין הרעב והריק בעיניי מקבצי הנדבות
מעורר בי אי שקט על גבול החרדה. מה אמת ומה בדיה.
אני לא באמת צריכה את כל הבקבוקונים עם הריח הטוב שקניתי ב bed, bath & beyond, אבל ההמולה והתכונה בחנות משכרות ואני קונה מלא שקרים. וסוודר חג מולד אדום עם אייל ירוק, או שאולי הפוך.

חופן ערמונים קלויים, קפה רותח בלתי-שַׁתִי שנועד לחמם את הידיים, נגן הצ'לו שלי, עצים ערומים מדי וכובעי צמר שנראים כ"כ טוב על כולן, מלבדי.

כך נצרבת בי הפעם.
תודה וביי, NY.

**ורק אתה חסרת, כ"כ.