האגמים בסנטרל פארק כבר קפואים.
להולכים בשבילים זה נראה כאילו האדוות קפאו תוך כדי תנועה, קווי מתאר של גל, שלא זז בכלל.
אף פעם לא ראיתי אגם קפוא ואני יורדת ממש לשפתו, מניחה רגל על משטח הקרח הצלול.
קפוא.
לגמרי.
עוד כמה תנועות של הרגל ולוח הקרח נע תחתיי.
זה יפהפה ומפחיד.
מתעלמת ממבטיי האמריקאים המאוד-קפוצים- ולא-רק-מקור שסביבי, אני מטפסת מעבר לגדר אל בין העצים, נוברת בין העלים הנרקבים, רבה עם סנאי על ענף קשיח וחוזרת ללוח הקרח הטקטוני שלי.
כמה מכות עיקשות וסדקתי את שפת האגם. עוד מכה ונפער חור בקרח.
בבת אחת אני יכולה לראות דרכו את המים נעים מתחת ובועות גדולות ועגולות נאבקות לבקוע
מבעד
ככה אני.
בול.
שבועות ארוכים של סבבי קירבה ומרחק ממך זיגגו אותי טוב-טוב
ועטפו אותי בשכבה מקפיאת-רגשות ומאלחשת
וכל הימים האחרונים נדמה לי שאני חסינת געגוע
ואז
באפלולית שמתחת אחד הגשרים בפארק איש מבוגר מנגן בצ'לו את air של באך
ובבת אחת
נסדק כל הזיגוג שלי
ונבקע
תחת צלילי הצ'לו המטומטם הזה
ודרך החור הזה שנוצר אפשר לראות את כל הגלים שאילפתי לשתוק ואת כל הבעבוע שהשתיקות שלך משטיחות
ואני נדהמת מעוצמת הגעגוע שתוקף אותי, תוקף ממש, חונק את הגרון ומקשיח את הלסתות
ואני ערה לעומק של הגעגוע, הוא בא מבפנים, מהמקום שאסור לו לבוא ושאסור לו בכלל לשכון.
זה לא 'איזה מגניב היה אם היית כאן' וגם לא 'אני מתגעגעת'.
נכון הנקישה הזו, ששמענו כשנפש נצמדה לנפש?
זה מה שנוקש בי עכשיו וממלא את העיניים שלי בדמעות
ואני מרימה את סבך הצעיף שלי גבוה
ומותירה לקצוות של קרח לזלוג לתוכו
בשקט.
