אחת מתופעות הלוואי של הכינוי שלי היא שמדי פעם פונים אליי בתור מר פון טראפ, או שמצוטטים עבורי את הפזמון המפורסם "רוֹקְדוֹת הַגְּבָעוֹת לִצְלִילֵי הַזֶּמֶר..". למרות שהטעות הזאת נפוצה למדי כהנחת יסוד ללמה בחרתי בשם, יש אמת מסוימת בכך שצלילים מסוימים גורמים לעבדכם לרקוד. הקליק שנשמע בעת שמנעול נסגר למשל. הקפיץ במנגנון הפנימי דחוס ומחכה להשתחרר ולדחוף בכוח את הבריח אל קיר המתכת. זה צליל חד שגורר שתיקה מסוימת אחריו, כאילו הוא שואב לואקום את שאר גלי הקול הנעים באוויר. הצליל הזה מסמן עבורי התחלה של ערגה למפתח, של חוסר אונים, של עוצמה ומשקל שנחים על הגוף, ושל ביטחון. העולם כולו מתכווץ לקליק, ועוד אחד, ועוד.. עוד מנעולים שנסגרים פעם מקרוב ופעם מרחוק. פעם עלי ופעם לנקודת עוגן. שני הגופים שעד עתה נעו לבד הופכים לאחד ולא נפרדים, ולמרות זאת הם בוחנים את הגבולות תמיד. כל הכיף במנעול אחרי שהוא ננעל הוא למצוא את החופש שנשאר, וככה אחרי שהעולם חוזר לפוקוס מתחילה סימפוניה חדשה כשכל המנעולים נוקשים ומרשרשים. אין כמו רעש של מנעול שחוץ מלהמצא שם, אפילו בלי לאבטח דבר, עדיין יכול להיתלות בחופשיות ולהזכיר את קיומו כשהגוף משקשק אותו לכאן ולשם לתוך קולר או אזיק מברזל.
*קליק*
🔒🔑🔒🔑🔒
דוגמא נוספת התגלתה אצלי עוד לפני שידעתי בדס"מ, ועוד לפני שידעתי מי אלו אינדיאנה ג'ונס או וונדר וומן. הייתי מוקסם בתור ילד רק מלקחת מקל או חוט חשמל ולהניף אותם במהירות ולחתוך את האוויר. האנרגיה הקינטית נצברת וגוברת, משליכה את עצמה אחורה ממפרק כף היד ועד לכתף. השליטה באם היא תשתחרר ברגע אחד של אימפקט או תיחלש בהדרגה ובחמלה למטרה (ולכלי עצמו, לא פחות חשוב) תקבע גם היא סט צלילים עוקב אחר ומקסים בזכות עצמו. חוץ מהמשקל ובניגוד לנקישת המנעול, ההנפה מתהדרת בעומק. אם נעילת המנעול צמצמה את העולם למימד אחד, אז הנפת השוט/קיין/חבל מנצלת את כל שלושת המימדים במלואם. זה יכול להיות להתבטא באבחות גבוהות ונמוכות, קצרות וארוכות. ההדף יכול להעלם ברגע וגם להישאר ולהדהד בחדר ובדמיון. אין הנפה אחת שדומה למשנתה וכך נוצר הדואט של כלי ההקשה הכי 'רוחני' שיש.
*ווש*
📏💨📏💨📏
ויש גם את הדברים הפשוטים, כמו שאת מצווה לי
*בוא*
כיף לשחק עם צלילים.
ועכשיו תדמיינו שיש שם פשוט שורה של נשלטים ונשלטות עם הפעמונים האלו על הצוואר בזמן הביצוע 🔔