רשומה נוספת בסדרת הטיולים. הראשונה כאן.
את הטיול השני שלי מחוץ לעיר עשיתי בשמורת הטבע 'החורשן' וליתר דיוק בחלק הדרומי שלה. השמורה שהיא גם שטח אש וגם מנוקדת בשדות של משקים חקלאיים קטנים חולשת על שטח רחב ומהקריאה המקדימה הבנתי שתהיה מאתגרת להולך רגל, שכן היא מושכת אליה רוכבי אופניים ומכוניות 4X4 רבים. בכל זאת הצחיק אותי לחשוב על עבדי ניקיון עולי רגל לחירבת טאטא (חורבת המטאטא*) הנמצאת בתחומיה. התכוננתי לקרוע את הרגליים ולנקות רק את הראש.
הטיפוס במעלה הגבעה הראשונה אכן היה מעיק. שיפוע לא קל על אדמה שנחרצה עמוקות בגשמים, כשלצד הדרך מטע של עצי פרי הביא ענני ברחשים לאוויר ומתיקות חונקת. למזלי המסיכה שנועדה להגן מפני וירוסים עזרה גם להסדיר את הנשימה בלי דאגה משאיבת חרקים, ולקראת סוף הטיפוס היה אפשר להסיר אותה בשנית כשהטבע נפרס לפניי ומאחוריי. שם, בשיא הגובה, היה שדה פתוח עם שתילה צעירה של מי יודע מה, עצי חרוב בודדים נותני צל, ושיחים צפופים בכל נקודה מעבר לשביל. בקצה אחד של השדה הסתתר לו תותח בריטי ישן נטוש וחלוד, האטרקציה הזו לבדה היתה שווה את המאמץ שבטיפוס. בניגוד לטיול הקודם כבר הבנתי שכאן לא אוכל לרדת ולחקור את האדמה בעומק הסבך, אך מבלי לומר נואש המשכתי בשבילים העולים לגבעה הבאה ורשמתי לעצמי לבדוק אילו הפתעות אמצא בצידו השני של השדה בדרך חזור.
סימון השבילים התפצל. לפי השילוט יכולתי לבחור מימין- דרך נוף. ומשמאל- שביל אופניים. לפניי נפתחה המשך העלייה בדרך סלולה אך לא מסומנת. עד כאן הלכתי ישר אז מבלי להתבלבל המשכתי קדימה ולמעלה. בדרך נגלו לי חורשת אורנים גבוהה עם מיטת קוצים רכים. המקום הזכיר לי שיחה אחרת שהיתה לי פעם בה נשאלתי אם הייתי מוכן לשכב על קוצים עבורה. הברחשים הרבים והקרבה לשביל היו תירוצים קלים לא להישכב פה, זה שאני כבר לא איתה היה יותר קשה במשך תקופה ארוכה. הסתובבתי והמשכתי ללכת. סוף העלייה הוביל למבוי סתום. מנגל נטוש בראש הגבעה ונוף שכולו שיחים ועוד שיחים ובסה"כ שעמום. חזרתי לפיצול ובחרתי בדרך הנוף. עם הבטחה למראות מעניינים יותר וירידה לשם הגיוון זו היתה הבחירה העדיפה.
השביל המתפתל הוביל למטע זיתים שניטע על סלע מגולח במיכון כבד ולפיצול נוסף. על הדרך הראשית נסעו כמה רוכבים והחלפנו ברכות שלום ובוקר טוב. בחיפושיי אחר השקט בחרתי לרדת לפיצול שהיה לא עביר לרוכבים. הצמיחה בעמק היתה צפופה יותר ונוחה יותר לעצים לעלות לגובה. רצועה צרה וקרירה הצמודה למטע נוסף סיפקה הפתעות נוספות מעשה ידי אדם. דגל ישראל קטן על גדר התיל סיפק מעט גאווה אחרי שיישרתי אותו לעמוד זקוף. ספסל שבנתה משפחה "באהבה", כי ככה הם כתבו עליו, ושהובא לטובת הטיילים לקרחת יער קטנה שקרני שמש חודרות אליה סיפק תמונה כל כך פסטורלית שאפילו הברגים הבולטים והשורטים על הספסל לא קלקלו.
הטיול הפך מטיול בשמורת לטבע לטיול בשדות. שני טנדרים של חקלאים עמדו בשטח. אחד בילה בוקר רגוע עם הכלב, השני העלה רחפן לאוויר לסקור את השטח. פעם היו מתחבאים פה שודדים לפי ההיסטוריה. אמנם באתי להתחבא ולגנוב קצת שקט אך עם חולצה אדומה בוהקת הדבר היה קשה. שמרתי מהם מרחק מנומס והמשכתי במעלה ובמורד צלע גבעה מיוערת יותר ששערי בקר הונחו בכניסה וביציאה ממנה במסלול מעגלי. השמש כבר היתה גבוהה בשמיים ועם סגירת המעגל התחלתי לשוב על צעדיי במסלול ההפוך חזרה.
עד שהגעתי בשנית לשדה הרחב הספקתי לפגוש בדרך סוס מרשים ביופיו ורוכב מרשים בגילו, ולאסוף לידיי בלוט וספלול. בלי סיבה באמת בזמנו. בהתחלה נדמה היה שהצד הזה של השדה לא הכיל שום נקודת עניין נוספת וכבר התחלתי להתבאס שהירידה לכביש כבר קרובה מתמיד. במקום זאת מצאתי מתחת לאחד העצים מארז של ארגזי תחמושת ושאריות של מנת קרב ישנה. השיחים היו פחות צפופים והחלטתי לבדוק מה עוד החיילים נטשו בשטח. רצועות של מנשא כלשהו.. עוד פחיות שימורים.. ו...? תגית לאוזן של פרה. במבט נוסף וקפדני יותר, גם שאריות של הפרה. קצוות שיער, שברי עצמות וקרניים קטנות היו מפוזרים רחוק אחד מהשני. כאן היה מקום מנוחתה האחרון של פרה מספר 33 לפני שנטרפה ע"י כוחות הטבע, ופתאום נחתה עלי ההבנה שזו הפינה השקטה שחיפשתי. רחוק מהשבילים, אדמה שטוחה ורכה, צל ואפס חרקים. הודיתי לפרה, ופרסתי את המחצלת לפיקניק שלפני ההרפתקאה האחרונה.
כמו בטיול הקודם, הורדתי את כל הבגדים להרגיש קרוב יותר לטבע. חוץ מלדגמן על האוזן את התגית ולדמיין אותה קבועה שם בפירסינג, פרסתי את סט החבלים בצורה מסודרת והכנתי את המצלמה** לתיעוד של התרגול שעבר כל כך הרבה זמן מאז יצא לי לעשות בפעם האחרונה. אחרי ההליכה הארוכה לא הייתי צריך חימום נוסף, ולשם שינוי אפילו לא הרגשתי שהזעתי ממאמץ בעבודה עם החבלים. אולי בגלל הרוח, ואולי בגלל העבודה האיטית והמתודית יותר עד שנזכרתי בטכניקה. הזמן עבר בנעימים עד שאפילו הבטריה בטלפון נגמרה. התרתי וקשרתי את עצמי מחדש בצורה מאולתרת אך קשוחה לא פחות מהראשונה. זרקתי את עצמי על המחצלת ופרקתי את שארית האנרגיות העצורות. כשהרגשתי את העייפות גוברת התרתי סופית את החבלים ונשכבתי לנוח פרוש ומסופק.
את הקיפול של החבלים, המחצלת, הציוד, והירידה לאוטו עשיתי עם הבלוט בתוך ה'ספלול' שלי מאחורה, ועם הספלול על ראש ה'בלוט' מקדימה. עוד אלתור של הרגע האחרון.. גם את התגית לקחתי כמזכרת שאולי תשמש אותי ביום מן הימים. גיליתי מחדש את האהבה שלי לטבע, וכמו שחתמתי את הרשומה הקודמת על הטיול- כבר סימנתי לי את היעד הבא.
והרחק על כתף הגבעות
עוד נושקות קרניים אחרונות.
ערב בא, ערב בא.
* לחורבה לא הגעתי, אבל השם כן הזכיר לי שחירבתי מקל מטאטא לא שלי ושאני חייב לקנות אחד חדש. אולי אספר על זה בפוסט אחר 😉
** שוקל ממש להעלות את התמונות מהטיולים לאלבומים. תכף כבר יהיה אוסף מכובד.