קישור לחלקים הקודמים: חלק ראשון, חלק שני.
אחרי חצי שעה של הכנות, ועוד חצי של הוראות שוטפות, קיבלתי את האופציה לגמור אם רק אתלוש מעלי את המצבטים המורכבים לפטמות. מצד אחד ליידי עקבית בכך שהיא מתה על זה כשאני משחק עם הציצי, ומצד שני משהו בבחירה הזו חסר... הפלאג! הרי התחלנו את כל הסשן סביבו. גם אם היא מרשה לי לגמור עכשיו, היא לא אמרה שום מילה לגביו, או לגבי האזיקים שלידיי ולרגליי. אני שואל אותה כמה מר יהיה גורלי אם רק אסיר את המצבטים בדרך הרגילה, הנושכת אמנם, אבל האנושית יותר.
היא שמחה על כך שלא נכנעתי לפיתוי, ואני מודיע לה שבשביל לטמטם אותי המגי'ק וונד שמוצמד לכלובון בדקות האחרונות צריך להישאר שם עוד קצת זמן. להודעה אני מצרף תמונה בה רואים איך הראש של הזין נפוח ומתפרץ מבין עמודי המתכת של הכלובון. עד עכשיו המשחק היה מסתבר רק משחק מקדים ואני מקבל את ההוראה להגביר את הויברטור מרטט חלש לבינוני. הרעש שבוקע מהמתכת הנוקשת בעצמה מזכיר ביקור אצל השיננית, אבל עם האפקט ההופכי על הגוף. צמרמורות מטפסות בעמוד השידרה והנשימה נעתקת בפולסים של מגע מדויק בין ראשו של הוונד לעצב בולט ורגיש אחת לכמה זמן.
לבקשתה של ליידי אני מתאר את התחושה בכל האזורים הארוגניים- הפטמות צורחות לשחרור שנמנע מהן לא מזמן והן מגירות זיעה בהתרסה. אחד המצבטים נופל ואני מרכיב אותו שנית, שלישית, לעזאזל כבר הדחקתי את כמות הפעמים שזה קרה. הפלאג דווקא הכי נייטראלי בכל הסיפור ואני מרגיש כאילו הוא אינו שם. עבר מספיק זמן והוא ספג מספיק מחום גופי כך שאיני יכול להבדיל איפה הוא מצר ומתרחב רק כשאני זז במיטה והמנעול המשתלשל ממנו נוקש אני נזכר שהוא שם. מה שכן הוא עמוק בפנים. התנוחה שנעצרתי בה היא ממש בישיבה עליו, ואין לי ספק שכאשר הוא ייצא החוצה אני ארגיש זאת היטב.
אני מציע לליידי להעביר את הוונד מעט לפטמות ולפלאג, לפזר מעט את תשומת הלב שהוא מוכן לתת, והיא מסרבת להצעה. המטרה שלה היא לשגע את האסיר הקטן שבכלובון. ברגע לוהט במיוחד אני תופס אותו מטפטף בעין המצלמה, וכאשר התמונה מתקבלת אצל ליידי היא מעלה הילוך ומוסרת שכך גם עליי לעשות- להעלות את הרטט של הוונד למקסימום. היא רוצה שהוא ישתגע. קשה לי להחזיק אותו ישר וצמוד לכלובון, ההרגשה כמעט מאלחשת ואולי באמת הדם מנסה לברוח החוצה מהרעידות, אך לצערנו העור של האיבר נצבט כמה וכמה פעמים ואחרי לא יותר משתי דקות היא חודלת ומחזירה אותי לרטט הבינוני.
גם היא וגם אני לא שכחנו את הצעצועים האחרים שעל הגוף ובהפרש של מספר שניות שנינו מציעים למתוח את השרשרת הרחק מהגוף ואפילו לתת לה מספר משיכות כדי לבחון את חופש התנועה של היד כנגד הכאב שזה יוצר על המצבטים המחוברים אלייה. כוורת דבורים ממש. הפעם ההוכחה מגיעה בוידאו קצרצר- 3-4 שניות ולא יותר של משיכות לכל כיווני השמיים האפשריים. ליידי מחמיאה לי ההשקעה ובהוראתה הגיע הזמן להסיר את המצבטים אך בלי לעסות את הכאב החוצה עד שלא אשלח תמונה נוספת. כבר אמרתי שמחמאות משבשות לי את המחשבה? שלחתי תמונה של הפטמה הימנית כרגיל, רק שראו בה איך אני פוער את הפה בשאגה חרישית, ולגבי השמאלית שלחתי וידאו נוסף. הידיים שלי רעדו ומרגישים זאת גם בצילום עצמו היטב, אבל האפקט בהחלט הושג על הגוף- תקריב לפטמה והיא נראית כאילו יכולתי לייצב עלייה מדף מאיך שהיא השתתחה.
ליידי כל כך מבסוטה מהתוצאות שהיא משתפת איתי שבכוונתה לצפות בתמונות ובסרטונים שוב בעתיד, לאיזו מטרה היא ממש לא צריכה להגיד. עכשיו מותר לי לעסות מעט חיים חזרה לפטמות ואני זאת במשך דקה שתיים בעוד שהוונד ממשיך לרטוט לו בשמחה על הכלובון. ליידי שולחת לי הודעה שעכשיו הגיע הזמן להוריד אותו באמת. זה שהמצבטים ירדו מהפטמות זה דבר אחד, אבל הם עדיין תלויים על השרשרת המגיעה לעורף, וכשאני קם לארגן את המפתח לכלובון היא קופצת על החזה והיא קרה כל כך. זה מרגיש כמו נגיעה מאיש קדוש (במובן הטוב). אני שולח סרטון נוסף של הכלובון יורד, נוטף כולו מנקטר החרמנות שהצטבר בשעות האחרונות, ו.... שקט? אין תגובה?
אני פוסע בחדר כמו כלבלב אבוד. עוברות 10 דקות בלי תגובה מליידי. אפילו אין סימן לכך שהיא קיבלה את ההודעות האחרונות. איך יכול להיות שככה ייגמר הערב? איזה באאאסה. המשך יבוא.