קישור לחלקים קודמים: הקדמה
לקראת 11 בלילה יצרתי קשר עם ליידי. חוץ מלהגיד שאני פה, ואפילו לפני שהספקתי לשלוח "שלום" בהודעה יותר מנומסת היא ניגשה לעניין וביקשה שאפשיל מכנסיים ואראה לה שהכלובון נשאר בדיוק איפה שהנחתי אותו. יידעתי אותה שגם אם הייתי רוצה לברוח, היו לי נסיעות כל היום ועברתי מעל 200 ק"מ על ההגה כשהמפתחות בבית. כאילו לא אמרתי כלום היא רצתה עכשיו שאראה לה תמונת השוואה של הדילדו החדש והישן עומדים אחד ליד השני. זה היה מהתרגשות שלה, אני מניח שהסגול הוא הדילדו הכי גדול שאי פעם יצא לה לשחק איתו. בזמן שהתארגנתי על הבקשה מפלס מרגש חזר לנורמה והיא כן בחרה להתייחס לחווית הנהיגה. כל הקפיצות האלה בטח מרגישות טוב, היא אמרה. במציאות, עם ג'ינס צמודים והכלובון החונק לא הרגשתי אף קפיצה. מה שכן הרגשתי היה הרטט של הטלפון שצלצל מהכיס. ויברטור לא צפוי הוא אפקטיבי במיוחד, והנה שתלתי עוד רעיון במוחה הקודח.
אחרי שסיימנו להשוות גדלים היא שאלה אותי כמה פעמים בעבר השתמשתי בחרוזים אנאליים, ועניתי לה שמעולם לא. סביר להניח שאם זה פריט יחידני בארגז הצעצועים אז הבאתי אותו כי לא היה לי בו ניסיון קודם. מבחינתה זו היתה הזדמנות לפנק אותי בקצת משחק מקדים ולרכך אותי לקראת הבאות. ליידי שלחה אותי לרדת על הברכיים והמרפקים ולהתחיל להעביר את החרוזים, אחרי שאשמן אותם, על הכניסה האחורית. התנוחה הזו קשוחה כשצריך לקחת את שתי הידיים אחורה ומצאתי את עצמי לא על המרפקים אלא נשען על הרצפה עם הראש. המשקפיים התעקמו על הפנים (ולא ניזוקו) כשהתמונה צולמה וזה זכה לנקודות חיבה אצל ליידי.
היא נתנה את רשותה להכניס את החרוז הראשון, ולהוציאו ולהכניסו כמה שארצה. היא רצתה שזה יהיה טיזינג במיטבו, ובאמת עם כל חומר הסיכה גם החרוז השני לפעמים החליק פנימה מבלי שהתכוונתי. השריר פשוט חיבק את החרוזים בצורה שלא דומה לאף אחד מהצעצועים האחרים שלי, מתכווץ למינימום ומתרחב בקצב. הלאה לחרוז השלישי. החמישה הראשונים כולם בגודל דומה ככה שקשה לעקוב כמה נכנסו עד שהכול יוצא. כמה דקות כאלה ואז אישור להתקדם עד השניים האחרונים, הגדולים ביותר. הרצפה מתחתי היתה רטובה מכל הטפטפת, ולמרות שהעונג שהחרוזים הניבו לתחת היה גורם משמעותי לרצות להמשיך, הברכיים כבר התחילו להתלונן, אז רמזתי לליידי על אי הנוחות.
הסיבה לאי הנוחות, ע"פ ליידי, היתה הקביעות שלהן באותה פוזה. הפתרון המתבקש- להזיז אותן. הביצוע? סבל מוחלט- באמצעות שטיח הענישה. יכולתי או להחזיק פוזה לעשר עשרים שניות או לזוז כל הזמן ולכאוב את נקודות הלחץ שנוצרו בברך ובחלק העליון של השוקיים. את הלקח התחלתי ללמוד- אצל ליידי לא מתבכיינים. אצל ליידי גם כואבים כשהיא רוצה בכך. והכאב שנמרח לי על הפנים היה מספיק מרשים בשביל שהיא תאהב לחזור אל השטיח עוד פעמים רבות. היא הכינה אותי לקראת החרוז הלפני אחרון. הוא היה קר יותר מאלו שנחו בפנים, מתח את פתחה של המנהרה בצורה ניכרת, וגרם לי להרגיש את העומק אליה השרשרת הגיעה. החוצה ופנימה שוב, רק החרוז הזה. אני מוצא את עצמי מזיז את האגן כאילו במהלך זיון. לא יודע אם בגלל כאב הברכיים או ההשפעה של החרוזים.. ואז נכנס החרוז האחרון. בקושי יכולתי להתיישר למעלה, הלחץ על השטיח הכריח אותי להישאר שפוף, כמעט על הקרקע.
הפרס שקיבלתי היה רשות לעמוד ולהסתובב בחדר פעמיים שלוש. להרגיע את הברכיים הדואבות ולהנות מהתחושה של הנחש. זה שונה נניח מצילינדריות של דילדואים ופלאגים. כל חרוז תופס את מקומו בפנים וזז עם כל צעד בנפרד מהאחרים. מרגיש כמו הדברים שזזים שם ברגיל, ומעורר את הצורך לשחרר אותם. ליידי הסכימה שנעשה בדיוק את זה, אבל בדרך שלה...
המשך כאן.