פוסט זה קשור ישירות לדיון בפורום שהתרחש השבוע. לא הולך לקשר אותו לכאן כי הוא מיצה את עצמו, התיש את האמיצים והאמיצות שבמשתתפיו ונותר ללא סיכום משביע רצון אצל מי מהצדדים. סליחה מראש לקוראים שבאים מהעתיד הרחוק.
טוב שיקרתי- זה נקרא חודש המילואים הגדול, אבל מי שיראה את ההודעה הזו מגיע לו לקבל את התמונה המלאה.
אני רוצה לשתף אתכם במקרה שבו שעון יום הדין הפרטי שלי התקרב עד כדי דקה לחצות במהלך אקט בדס"מי. למי שלא מכיר- שעון יום הדין הוא מטאפורה לתחילתה של מלחמת עולם גרעינית והשמדת המין האנושי בשל מעשי ידיו. על פיו, המלחמה תחל בחצות הלילה, ומחוגי השעון רחוקים אך דקות בודדות מלהגיע לנקודת הזמן הזו. שלא כמו שעון רגיל, המחוגים ינועו קדימה ואחורה בזמן רק כשהעולם מיישם צעדים שיגבירו או יפחיתו את הסיכון לפריצת המלחמה.
חלק ארי מההתפתחות שלי בתור נשלט קרתה על רשת האינטרנט. עד לפני שנתיים לא הייתי יוצא למפגשי קהילה, לא היו לי פרופילים באף רשת חברתית, לא היה לי אף צעצוע או אומץ או חשק להשלים את הפערים האלה. גלשתי לאתרי פורנוגרפיה, קראתי ארוטיקה בכמויות. צפיינתי (lurked באנגלית) מהצד על כל מה שקורה במשך קרוב לעשר שנים. אחרי שכבר נפתחתי מעט, גיליתי מקומות שמאפשרים לי להיות נשלט וירטואלי באינטרקציה בטוחה יחסית. התחלתי לשחק, ובמשך הזמן שלחתי לאנשים זרים מאות תמונות והסרטות שלי מבצע אקטים המכילים אלמנטים של השפלה, קשירות, משחקי תפקידים, ומעשים מיניים בוטים לבקשתם. ניסיתי להגן על עצמי בדרכים המקובלות- שמתי מסכות, צילמתי באופן ממוקד שיראו רק חלקים מהגוף ושום דבר ברקע, שתקתי שלא ישמעו פיפס. עם הזמן התחלתי לחתוך תמונות, למחוק מהן נתוני exif, אפילו לסמוך על יחידי סגולה מולם נחשפתי באופן מלא אחרי שנוצר ביטחון בינינו. זה הגיע לרמה שבה שידרתי את עצמי עובר סשן חי בחדר צ'אט פרטי באתר אינטרנט גלובלי, כשרק סיסמא מפרידה ביני לבין העולם הלא מוזמן.
אפשר להגיד שאחרי היסטוריה שכזו אני נמצא בקבוצת סיכון רצינית להדלפה ולאאוטינג. יש כל כך הרבה חומר ששמור בכל כך הרבה אתרים שבאמת מספיקים איזה פְלוֹצִיקָה או חְרַאבִּינוֹ אחד שיגרמו לפריצת הסכר. מזלי הוא שאני נמצא בנקודה בחיים שבה אני כבר שלם עם היותי נשלט ועם מספיק חברים בקהילה שייתנו לי גב אם הגרוע ביותר יקרה. האגו שלי מסתבר עוד לא שם, כמו שגיליתי ביום שבו שלחתי סט תמונות שהתבקשתי להכין עבור זר חדש בהיסח דעת, ולפני שהסתרתי מהתמונות את הפנים והעיניים ואת התמונות שתלויות על הקיר אחת מעל השניה בצורה שאין עוד אדם בעולם עם חדר שכזה. מה שראו שם זה אותי- בלי בגדים כלל. עם דילדו לא קטן בכלל. בכל מיני וריאציות.
גיליתי את זה אחרי כמה שעות והלב שלי נפל לתחתונים. התחילו לרוץ בראש תרחישים של סחיטה, של אאוטינג בשביל הקטע, של בושה משתקת. במשך הרבה זמן לא ישבתי בנוח על הכיסא מול המחשב- בודק וחוזר ובודק אם הזר שלח תגובה. השעון הגיע עד דקה לחצות, ושקט. הוא לא פנה אלי מאז. אין לי דרך לדעת אם הוא גמר והלך, שמר את התמונות לעתיד, או אם עבר לעולם הבא. פשוט אין לי דרך לדעת. אני יכול רק לקוות שפשר השתיקה הוא שהשעון זז חזרה אחורה.
האם החוויה גרמה לי להפסיק לשחק? לא. אם יום אחד זה יקרה לי האם אפסיק לשחק לחלוטין בשל כך או שאגיע למסקנה שהנזק כבר נעשה? מקווה שלא אצטרך לגלות. בינתיים אני עובד על האגו. על קבלה עצמית, על יכולות דיון והסברה. ראיתי חברים שיצאו מהארון הלהטב"י ואיזו תקופה קשה זה העביר את המשפחות שלהם, ואיך בסוף האהבה שלהם לבני הזוג וגם להורים שברו את המחסום. אמא שבכתה שלא יהיו לה נכדים בסוף נאמה בחופה שנערכה לכבודם בחיוך עצום. אני רוצה להאמין שהמחיר האישי שבאאוטינג הוא רק זמני, שהמחיר המקצועי לא צריך להיות זה שיכריע את הכף לגבי מי מותר לי להיות ושהמחיר הנפשי של החרדה משעון יום הדין לא שווה משאבי נפש ביום-יום.
יחד עם זאת, כשיש את היכולת למנוע את המשך תקתוק השעון... שווה לשקול את המחיר.