משום מה בגבולות האתר הקטן שלנו כאשר אני נתקל במונח מדיקל כמעט תמיד מתכוונים לעבודה עם מחטים. אני מבולבל. תחומי הרפואה והפטישיזם חופפים בעוד קשת רחבה של נקודות, ולהשתמש במונח הגדול בשביל לתאר אקט מסויים משול למלאך בודד הרוקד על ראש סיכה. פילוסוף שכמותי טוען שיש מקום לעוד. בא לי לכתוב על הנושא, אז יצאתי לגשש בעמוד הויקיפדיה באנגלית בנושא כדי לוודא שאני לא מפספס אף אחד מהדברים הברורים. חשבתי שגם יהיה יותר מעניין לשזור לתוך הכתיבה מעין סיפור ש'מבוסס על אירועים אמיתיים' שעברתי בעצמי.
התפשטתי מבגדיי הרגילים ונשארתי עם חלוק. האחות שנכנסה לחדר ביקשה שאראה לה כיצד התכוננתי לניתוח. משכתי את החלוק לצדדים והיא בחנה מקרוב את הירכיים הפנימיות, הצוואר והגב העליון. היא מצאה קרחות טריות מגילוח בגודל של כף יד בכל מקום שבו היה צריך המנתח להיכנס לגופי ולעבוד. הרגשתי את המבט הנוקב שלה והתפללתי שלא תשלח ידיים גם לגעת ולהרגיש. היא לא היתה מרוצה מאיכות הגילוח בגב אך לכך הייתי מוכן. מה לעשות שאין לי שם עיניים בעצמי. האחות יצאה מהחדר וחזרה לפני שהספקתי ללבוש את החלוק מחדש, בידה סכין חד פעמית ותו לא. היא סימנה לי לשבת על המיטה והתחילה לגלח את גבי. זה צבט, הברזל של הסכין הרגיש קר וכף ידה הקטנה בתוך כפפת הגומי הרגישה סטרילית, מנוכרת. בשבילה זו היתה רק עבודה.
האחות הסקסית, המנתח בחלוק הלבן, הבריונים במחלקת המשוגעים, הפסיכולוג והפסיכיאטר, גם רופא השיניים. לא רק חרמנות משחקת תפקיד במשיכה שלנו אליהם. לפעמים זה הכבוד שאנו חשים אליהם מפעת הסמכות שהם מפגינים. לפעמים פחד מהם. בחיי היומיום אנחנו נותנים את החיים שלנו בידיהם, בטח שנפנטז עליהם בלילות. אחרי האנשים יש את הבגדים, מדים הם גורם משיכה לא פחות קטן. חברו את שניהם יחדיו ובכלל תקבלו כר פורה למשחקי תפקידים.
נכנסתי אחריה לחדר הניתוח הקפוא. המזגן היה אולי על 14-16 מעלות. אני אוהב שחם לי, ושם רעדתי. שמחתי לעלות על השולחן ולהתכסות בשמיכה הדקה. פחות שמחתי כשהאחות ביקשה שאתפשט לחלוטין מתחת לשמיכה ואגיש לה את החלוק. פחות שמחתי כשגיליתי שהשמיכה קצרה מדי כדי לכסות את כל גופי ושבשל כך כפות הרגליים שלי נותרו חשופות לקור של החדר כך שכל מי שנכנס בדלת ראה אותן דבר ראשון. הנבואה התגשמה מהר כשנכנס המנתח עם רופא שני, ואז הרופאה המרדימה, ואז פרופסור משגיח.. כל אלה ועוד שני טכנאים בחדר הצדדי. מכל הדברים הקטנים שאי אפשר באמת להתכונן אליהם לפני הניתוח הכי הופתעתי כשהאחות הגישה לי קונדום שארכיב על עצמי. בקצה שלו הוא היה מחובר לצינור ארוך שבסופו שקית לשתן. יותר פשוט מלהתחיל עכשיו להתעסק בקטטר, ועדיין, קונדום רגיל שמים כשיש... אממ.. זקפה. היא מצפה שאעמיד אותו עכשיו?!
סביבה רפואית, החדרים והריהוט שבהם הם אלמנט נוסף: חדרי ניתוח, מיטות בית חולים, כסא הגניקולוג, מכשור זר שתכליתו לא ברורה, מכשור מוכר שהשימוש בו פתאום נעשה בקונוטציה אחרת, לפעמים משפילה, לפעמים אינטימית, לפעמים גם וגם. תחת המכשור נכנסים המחטים, הקטטרים, הסאונדינג, החתלה, חשמל, ספקולום, גלגלי כאב, כלי היפנוזה, כלים דנטליים, ועוד ועוד. אם זה נכנס או נוגע בגוף שלך בצורה כלשהי, מישהו כבר מצא לזה שימוש פטישסטי.
האחות והרופא השני התחילו לכרכר סביבי. לקחו יד אחת ואז שניה ואבטחו אותן לשולחן בקשירה גסה של מטלית בד רחבה מעל פרקי כף היד. אח"כ פנו לכפות הרגליים וחזרו על התהליך שם. ביקשתי שיכסו לי את הרגליים מהקור והם נענו במהירות בלי שפגעתי להם בעבודה. האחות אפילו שאלה אותי אם נח לי עם הכרית הבודדת או שאעדיף לשכב בלעדיה? בחרתי להישאר. עם הראש מורם יכולתי לצפות בתשעת מסכי הטלוויזיה הענקיים המחוברים למלבן גדול. כשהמנתח יחדור לתוכי עם המצלמה, גם אני אראה את מה שהוא רואה על המסכים. בלי כרית אזכה לראות רק תקרה. המנתח פתח סקוטץ' בשמיכה בדיוק מעל האגן, גרם לי להרגיש אידיוט מזה שרואים לי את כפות הרגליים כשעכשיו רואים לי הביצים, והתחיל למרוח אלכוהול בנדיבות על כל האיזור. החום שהרגשתי בעת שהתנדף ממני וחיטא את האיזור היה אתגר נוסף. החום התפזר והיה כל כך נעים יחד עם המגע, שבאמת הייתי קרוב לריגוש שניתן לראות. לפני שנכנסו המחטים והצנתר שטיפס במעלה הגוף, בדרך אל הלב. בתוך הגוף אין קצוות עצבים. הרגשתי רק את הדקירות והמשיכות ברגליים. גם את מכות החשמל שנתנו לי לא הרגשתי במובן המקובל של המילה רגש. רק את הלב שמשנה את הקצב בפתאומיות במקביל לאזעקה שבקעה מהרמקול כל פעם שניתנה מכה חדשה. הזעתי. הספיק לי. ראו עלי שאני מותש. הרופאה המרדימה ניגשה מקצה החדר ושיחררה אותי לשינה ברוכה. קמתי כעבור כמה שעות בחדר אחר, מנוקד חורים חדשים ביד ברגליים ובצוואר, ובריא.
ז'אנר הקשירות והריתוק הרפואי רחב ויצירתי בזכות עצמו. כותונות משוגעים והבריחה מהם הלהיבו דורות של אמני בריחה וקוסמים. גיבוס הגוף שווה את כל הלכלוך בהתחלה ובסיום כשמנגד מתקבלת היכולת לעטוף את הגוף בחומר צמוד ומוצק בהיקף שאין לו תחרות. הובלה על כיסא גלגלים מאובטח תרגיש שונה לאדם שרגיל ללכת. שלילת היכולת לזוז, והכח לשנות את אופי השימוש בפונקציות שונות של הגוף מזיזות עוד יותר את דינמיקת ההסתמכות על האדם שאיתך לטובתו.
מצחיק שדווקא מחטים נמצאים אי שם בתחתית הדברים שאני מתחבר אליהם ממה שהוזכר בפוסט. הייתי שמח לחוות מדיקל כזה או אחר בכל מקרה. שנדע רק בריאות.
