לא נסעתי בכבישים האלו חודשים ארוכים.
לא היתה לי סיבה.
אז הייתי הנהג והפעם בתור נוסע זכיתי לצפות בדרך ובאיך שהשתנתה;
ובמה שחמק מעיניי כל אותם זמנים.
הבנייה הבלתי פוסקת בכפר-קרע ואום-אל-פחם.
הסרגל לפני עפולה והגשרים של עמק המעיינות שנשארו כמו שהם.
גרפיטי הבחירות בבית שאן. (בעד אהוד ברק)
ההרים המוריקים שהיו ערומים משריפות.
מוצבי הירדנים בנהריים.
גזם העצים לפני צמח, ברושים כרותים בחיבוק אחרון של הצמחים המטפסים עליהם.
הצהוב העיקש של העלייה לרמת הגולן. כאילו לכאן החורף לא הגיע.
ובסוף הדרך.. חמת גדר.
נכנסים לבריכה הקטנה בסוף המתחם, דקות לפני שהחושך יורד והגשם איתו.
שורפים את המתח שנצבר בגוף.
בעבודה, בלימודים, במחשבות.
עדשת הפוקוס מתמקדת יותר ויותר בפרטים הקטנים.
אבנים צבעוניות ערומות בשכבות. אדום שחור לבן.
המגע של עלי הנוי, והפליאה שהם חיים סביב בריכה עם מים שכאלה.
הריח שנדבק לגוף שלא ירד ממני שעות, אולי ימים.
מכות הגשם מלמעלה שנוחתות על הגב ומצננות את האויר.
מזכיר לי מכות מסוג אחר.
בפתאומיות דורך על עגיל שנפל למישהי במים, וכמעט נפצע.
מרים ושומר אותו ביד בשביל לזרוק לפח.
התחמקתי מחור ברגל ולא רוצה שיקרה הנורא מכל לאחרים;
אבל בסוף מפיל אותו חזרה בטעות לפני שאני מספיק.
לא מצליח למצוא אותו שוב, אבל כבר לא מודאג.
חם לי. אני אוהב שחם לי;
ומכאן אני יוצא לאכול סטייק.
בנסיעה חזרה אני כבר לא מביט לאחור.
רק תוהה אם ומתי בכלל אסע לכאן שוב.
יפה הצפון שלנו.