על מה שמכאיב

כְּשֶׁסּוֹף סוֹף
הִפְצִיעָה בָּךְ
אַנְחַת רְוָחָה
וְהַגֶּלֶד נָשַׁר
מֵעַצְמוֹ
בְּלִי קִלּוּף

כְּשֶׁנְּשִׁימָתִי נֶעֶתְקָה
וְאֶבֶן נָגֹלָּה
מַשְׁאִירָה חָלָל
לֹא נִהְיֶה
קַל יוֹתֵר

הוֹשַׁטְתְּ יָד
וְאַחַר גּוּף
הִתְמַסַּרְתְּ לַכְּלוּם
שֶׁהוּא אֲנִי
שֶׁאָמַרְתּ שֶׁאֲנִי

קִבַּלְתִּי צֵל
חִוֵּר
מֵחֲלוֹמוֹת שֶׁנִּרְקְמוּ
לְאוֹר הַלְּבָנָה
שֶׁאֵין לָהּ
כְּלוּם מֵעַצְמָהּ