בשיחה אמש אמרת לה אלפי תאים לא שוכחים... את יכולה בראש לעשות איזו רציונלזציה שאת רוצה אבל הגוף זוכר.
הגוף זוכר איך גבר זר מבוגר התפעל וביקש לצייר את הילדה בת ה 13 אולי 15. ההורים שאלו אותה אם רוצה והיא שמחה...(לא בעירום כמובן) ואיך הגוף קפא בכל פעם שהגבר מיקם אותה שוב על הכסא באמתלה שזזה כשיד אחת חופנת את השד והוא מתנשף בעוצמה. בהתחלה הילדה חשבה "בטעות" אז היא עשתה לו מבחן. זזה כשלא ראה והוא לא שם לב. זזה בכוונה כשהוא מסתכל בה ואז ניגש למקם מחדש וחופן.. ומתנשף..
לקח לה זמן לקלוט שזו לא במקרה או בטעות ואינה מדמיינת. הראש עבד עיבד נתונים. הגוף קפא.
לקח לה בערך 4 אולי יותר פעמים לברוח בריצה מהסטודיו.
לא שיתפה ולא ממש החשיבה את זה כהטרדה או טראומה. להיפך כשנשים שיתפו על הטרדות הרגישה ברת מזל שלא חוותה הטרדה. זה לא ששכחה. פשוט נראה לה מינורי. חסר חשיבות. הראש איפשר...
הגוף זוכר. היא דווקא אוהבת את החזה שלה. הוא היה מקור הזנה לשלושת ילדיה וההנקה היתה עונג מיוחד שמעלה חיוך כשנזכרת. הוא גם יפה בעיניה...
אבל מיליון תאים לא שוכחים. החזה שלה מנותק מכל הקשר מיני. המגע בו שווה ערך לליטוף הברך.
מיליוני תאים לא שוכחים את הניתוק שעשתה כדי לשרוד ועכשיו הגיע הזמן לחבר מחדש..
אני מחברת מחדש
