בזמן האחרון הפכתי לחובב צילום.
עידן הסמארטפונים עם המצלמות האיכותיות, בשילוב עם הפלטפורמות החברתיות סטייל פייסבוק/ אינסטוש וכיובוש' נתנו לזה רוח גבית.
אחד הדברים שיוצא לי לצלם הכי הרבה הוא שקיעות.
זה מצטלם מעולה, מרהיב ביופיו -טירוף צבעים ומשמעות עמוקה של סוף שלטון האור ותחילת שלטון הפחות אור.
השקיעות בקיץ מאופיינות בזה שהשמש נראית בבירור ממש עד השנייה שהיא נוגעת במים ו"טובעת בלב ים"/ בואך קפריסין.
לעומת זאת החורף מאופיין בטרום שקיעה הכוללת צבעים מדהימים ועזים, עננים צבעוניים. אך רגעי השקיעה האחרונים מוסתרים על ידי עננים.
הצבעוניות הזו מזכירה לי הרבה פעמים את החיים.
את הנטייה הטבעית של טובים ורבים ללכת אחרי שחור/ לבן.
ואני לא חף בעניין למרות המודעות לגווני הבינים וההטפות הבלתי פוסקות לאותם/ן חברים/ות בעניין.
שיחה עם חברה שיש לנו היסטוריה לא אפלטונית בעליל (ויש לציין לא אפלטונית משובחת) הביאה אותי להבאת תובנות עתיקות אלו על הכתב.
בסטייט אוף מיינד שלה קיימים סטוצים או זוגיות.
לקח לה בערך 4 שניות להסכים איתי שסטוצים זה פאסה.
למרות שגם יהיו רבים שיאמרו שמע' יחסים זוגית (שלא לומר מונוגמית רחמנא ליצלן) היא פאסה.
הרי סטוצים הם באמת ריקניים ומשמשים מפלט רגעי הנובע ממקום לא טוב ולא שלם.
ומע' יחסים מתפתחות למע' זוגית ארוכת טווח במקרים די נדירים.
מסתבר שהאפור הוא הצבע הכי צבעוני שקיים.
אפור הוא הכמיהה לזוגיות שלא ממקום של סטוץ.
אבל כמיהה שלא מתממשת ומתמצה בפאן וגוד טיים שלא יוצאים אל הפועל בגלל כל מיני סיבות טכניות/ שריטות/ חוסר התאהבות.
הדינאמיקה המתוארת/ מיותרת לעיל ביססה אצלי משהו שתמיד האמנתי בו.
חוסר רלוונטיות השאלה הכל כך טרום דייטית- "מה אתה מחפש?"
הרי ההסתברות למצוא את מה שמחפשים היא מאד נמוכה.
ולא מעט הודות לאותה אחת ש"יודעת מה היא מחפשת".
הרי כולנו מחפשים אהבה, בין אם נודה ובין אם לא.
הרי ברגע שנמצא נפסיק לחפש (חוץ מהמכורים לדבר שכנראה לעולם לא ימצאו...כמה פרדוקסלי:)
אי לכך התחלתי לחפש את האפור ,בשאיפה שאותו אפור ייהפך לצבעי אהבה אחרי שימצה את המעבר מאפור לכחול
