לפני 7 שנים. 19 בפברואר 2017 בשעה 14:40
לפעמים אני יכולה להיות ממש חוצפנית, לגמרי לא מחונכת.
מהסוג שגורם לרצות להרים יד, ובתנופה אדירה להנחית לי אותה על הלחי.
משיבה בלי מחשבה, יורה בלי הפסקה. יש מי שיאמר... כלבה.
כןןןן מהסוג שאולי אפילו יעמיד לך את הזין.
טיזרית שמותחת גבולות, כי אין, אין מי שיעצור אותי, יחנך, ויסתום לי ת'פה.
ואמשיך להיות כזו, דווקא כדי להרגיז.
בוחנת מתי תתייאש, מתי יימאס, מתי תברח.
בדיוק כמו כל השאר לפניך.
צריכה שתרגיע אותי, תביית, תראה לי מה מקומי.
בלי מילים. רק עם מבט בעיניים.
וגם אז לא אירגע, אמשיך לצרוח, לקלל, לבכות, לחבוט בך באגרופיי.
האם תהיה מסוגל עוד להישאר? עוד להכיל? ולא להיעלם?
האם תוכל להמשיך לאחוז בי בכוח בזרועותיך עד שאשקוט?
עד איפה מגיע הגבול שלך???
