זהירות, שביר

גם כן בלעדיך.. הרי כל החודש הזה עוד המשכנו לדבר... וגם להיפגש פה ושם. כי הגעגוע...

רק שהגעגוע הזה... אצלך הוא רגעי. אצלי הוא תמידי.

עדיין מוצאת את עצמי בחוסר שליטה, חוסר תפקוד, חוסר תיאבון, חוסר יכולת לעצור את הדמעות.

לפעמים שקטות... בתנוחת עובר מתחת לשמיכה...

לפעמים בצרחות והשתוללויות ושבירת חפצים...

אתה אוהב אותי, אבל לא מוכן בשבילי...

ועכשיו, באמת נאלצת להודות באמת המרה, שאתה אליי, כבר לא תחזור.

ואני חייבת חייבת אבל ממש חייבת לוותר...

וזה שורף אותי וזה מקפיא אותי וזה מכביד עליי וזה מכווץ אותי וזה מקטין אותי וזה מפיל אותי וזה דורס אותי וזה מפחיד אותי למוות...

ככה להיות בלעדיך... אהבה שלי...

ועדיין מתפללת לנס... שאולי בכל זאת... הלוואי...

💔