לאט לאט זה מחלחל.
לאט לאט אני לא אותה אחת עם המגפיים על עקבים שהלכה לעבודה ופלירטטה בבטחון.
לאט לאט אני ילדה קטנה, ומפוחדת, שמבינה שהאדם שהכניס טעם לחיי אפילו לא פנוי לשמוע עד כמה אין טעם בלעדיו. לאט לאט השריטה נהיית עמוקה, וכואבת, ומפחידה. לאט לאט אני לא יכולה להכיל יותר את הלבד הזה מה שרק גורם לי לפחד יותר כי זה שם אותי במקום לא טוב.
ולאט לאט הלב נסגר, ובפעולה של הגנה מחליפה שוב את הפרופיל.
לא נשואים.
ולא לפנות.
וכמה קל להבטיח הבטחות ולא לדעת מי עומד ממול.
וכמה קל להשאיר שברים מרוסקים ולהגיד שאילו החיים ולא התכוונת.
וכמה קל להגיד שאני דרמטית, או קיצונית, וזה הכל נכון. אבל כל זה ידוע מראש.
ונזכרת איך פעם מזמן, כשהייתי נשואה טרייה, דודה רחוקה אמרה לבעלי תשמור עליה, היא עדינה. שלא תשבר.
ואיך בחתונה דוד שלי נישק אותי ואמר שפעם ברומניה היו להם בובות חרסינה שנראו בדיוק כמוני.
וכל פעם כזאת הלב נחסם.
עד שמגיע מישהו שמצליח להמיס אותו.
אבל למה, למה אילו שיודעים איך להמיס אותו, הם אף פעם לא הנכונים בשבילי. ולעומת זאת אלו שאולי יכלו להיות טובים לי, למה הם לא מצליחים להפיל את החומות של הלב.
