כשנסעת הביתה התקשרת אלי בווטסאפ בוידאו.
אתה יודע שאני אוהבת שאתה מסתכל עלי.
והשם שלך על המסך שימח אותי, והלכתי לחדר כי גם הבן שלי היה בבית. ושמתי את הטלפון לידי שתוכל לראות אותי, והתיישבתי על המיטה.
״אין כמעט מקום במיטה בשבילך״ אמרת, כשראית כמה כביסה יש על המיטה.
אז שתקתי והזזתי את הדברים.
שיהיה קצת מקום בשבילי.
ונשכבתי במיטה עצובה והסתכלתי עליך נוהג ואתה הסתכלת עלי עצובה.
ואמרת כל מיני דברים שלא ממש הרגיעו אותי על כמה אתה אוהב אותי ורוצה שנהיה חברים רק אין לך זמן כמו שהיית רוצה.
ושאלתי כמה זמן עוד יש לך לנהוג ואמרת שעה. ואמרתי שזה טוב כי אני לא יכולה להיות לבד.
וככה כאבתי אותך ביחד... איתך. שזה מוזר. אבל גם נעים. בהיתי בקירות והסתכלת עלי. לא ברחת. לא נבהלת. ראית את הדכאון שבי - ויכולת לו.
אז הייתי רוצה שתהיה פנוי יותר. אבל בינתיים מספיק לי לדעת שיש לי חבר טוב. אני אצא ואדבר ואתרגש ואבוא אליך עם כל הבלגן של המחשבות כדי שתעשה לי סדר בראש.
אתה מסכים?