היה לי סופש מדליק לגמרי עם הילדים. נהניתי מאוד. היה מזג אוויר מעולה והסתובבנו ואכלנו בחוץ וט״ו בשבט ונטיעות וסוסים וחברים ומשפחה וכיף.
אבל אני לא מצליחה עכשיו לזוז. ואני מפחדת. הגוף שלי קפא. אני לא מצליחה להבין אם זה פיסי או נפשי. יש לי רק דבר אחד בראש - שנינו בתנוחת כפיות והטוסיק שלי שלא מפסיק להלחץ ולנוע אל מול החלציים שלך. ורק הטראנס הזה יצליח להרגיע אותי. והלב שלי, שלפני יומיים במשפט אחד התרוקן מכל האהבה שלך שהרימה אותי גבוה, לא מפסיק לחזור על המשפט הזה:
אתה לא תבוא יותר ביום שישי.
אתה לא תבוא יותר ביום שישי.
אתה לא תבוא יותר ביום שישי.
אתה לא תבוא יותר ביום שישי.
אתה לא תבוא יותר ביום שישי.
אתה לא תבוא יותר ביום שישי.
ומה אני עושה עכשיו עם זה שיש פה שני ילדים שצריך לדאוג להם.
ואוטומטית אני מחפשת בראש עם מי אפשר לדבר. ואין. אין לי עם מי לדבר על זה.
שיט.
