פרדוקס ושמו בדסם

חומות מסביב ללב שלי.

לא רוצה להקשר. לא רוצה לדבר. לא רוצה להיות חלשה או כנועה.

מוצאת סיבות למה לא.

והיום עובר והיה יום מקסים וכיפי אבל עכשיו, לכמה שעות, מרגישה את הכאב הזה בחזה. בגב. בשכמות.

וחולמת כמו ילדה קטנה על אהבה גדולה.

ונזכרת בזה שעד כה תמיד זה נגמר בזה שאני התהפכתי (מחיבור מטורף להתנתקות), או הצד השני.

ואיזה סיכוי יש בכלל

ואיזה בנאדם חסר יכולת להכיל אני

וכמה מעצבן אותי כשהכל שטחי, וכמה אני בורחת כשזה נהיה עמוק

ובעיקר כמה אני לבד וכמה זה כואב. וכשאני ביחד, זה גם כואב.

#זה פוסט לפרוק. זה לא פוסט ״תתחילו איתי״