את הכאב שיש בי כרגע קשה לשים במילים.
כי לכאב הזה אין סיבה ממשית.
יש לי אוכל, יש לי בית, יש לי משפחה, יש לי עבודה, המצב הכלכלי סביר.
אין לי חברים כל כך... אבל זה במידה מסוימת מבחירה.
הכאב שיש בי הוא פשוט שם.
כל יום זה קורה. גם בימים הכי מאושרים יש את הרגעים שהוא שם.
הפסיכיאטרית שלי הסבירה לי בעבר שזו תוצאה של אישיות נרקסיסטית.
הייתי בשוק.
נרקיס לא הפסיק להעריץ את עצמו, מה לי ולזה????
והיא הסבירה לי שגם לשנוא את עצמך כל הזמן, ברמה שזה לא משאיר מקום לשום מחשבה אחרת, זה נרקסיזם.
וגם לחשוב כל הזמן כמה אני לא טובה בכלום, ואפילו אם דברים מצליחים לי אז להמשיך לחשוב שאני לא שווה כלום, זה גם נרקסיזם.
אם רק הייתי חושבת על עצמי פחות, לטוב או לרע לא משנה, אם רק הייתי מסוגלת לבחון יותר את העולם ופחות את עצמי, המצב היה יותר טוב.
והכאב? עדיין שם. מחכה תמיד. לא נותן מנוחה. לופת אותי, משתק אותי, מזכיר לי שגם בתקופות הטובות, אני עדיין אני.
ועוד מעט הילדים יחזרו וכשאראה אותם כנראה אתאפס, לפחות למספר רגעים. הם מצליחים לפעמים להחדיר לי שמחה אמיתית ללב.
ואחרכך שוב כאב, עייפות, ויאוש.
מירוץ בלתי פוסק אחר אישור מבחוץ, כי אישור מעצמי אני לא מצליחה לקבל.
וביחד איתו הדיפה של מי שמנסה להתקרב. כשהנפש כל כך עדינה, כשכל מילה פוגעת, כשאינטרקציה אנושית מכריחה אותי להיות על המשמר, אני בתת מודע לא נותנת לאנשים להתקרב.
והיה אהוב אחד שהיה מוכן להיות במקום הזה איתי. ממנו לא ברחתי, הוא לא ברח ממני. ההזדקקות שלי לא הבריחה אותו, להיפך. ״את יודעת מה אני אוהב בך? שאת ז ק ו ק ה לי. יש אנשים שנחמד להם שאני שם, אבל הם לא ז ק ו ק י ם לי.״
זה נגמר.
ואני לא חושבת שהוא יושב עכשיו וכותב פוסטים עצובים עליי ועל כמה שאני חסרה לו.
אוף.
כואב.
