ובכל זאת אתה שם.
חבר הנפש שלי.
מכיל הכל.
ונפגעת ממני וזו הרגשה מסריחה.
זה לא קל להיות חבר שלי, אני יודעת.
לפעמים לשאול לשלומך זה קשה לי. עסוקה כל כך בכאב שלי. אבל בכל זאת שואלת, כי אכפת לי. שלא תעבוד בחמסין בחוץ. שתאכל. שלא תהיה חולה.
לתקשר לוקח ממני לפעמים את כל הכוחות שיש לי.... אבל אתה נותן לי כוחות. לא לוקח. כי לך אני מספרת את האמת. אני באמת מי שאני.
מחר אני פוגשת חברה לארוחת ערב. לא הצלחתי להתחמק. אני אשב שם ואעמיד פנים שאני נורמלית ואדבר על כל מיני דברים שלא ממש מעניינים. לפעמים נהנית מזה, כשזה לא ארוך מדי. אבל שמה שם מסיכה.
וכשאגיע הביתה, אשלח לך הודעה. וזה ירגיע אותי - שאני יכולה להיות אני. מי שאני באמת.
אני יודעת שבפוסט הזה, שהוא עליך, בעצם רשמתי על עצמי. איך אתה מתייחס א ל י, מה אתה גורם ל י להרגיש. אני יודעת שאני לא רואה אותך באותה הבהירות שאתה רואה אותי. אני מצטערת. אתה קורא אותי כספר פתוח. אני רק לומדת לקרוא. יום אחד אולי אצליח לקרוא את עצמי, ואז אוכל לקרוא גם אותך.
האם הצלחתי להעביר את מה שרציתי?
האם עודדתי או פגעתי?
האם שיקמתי קצת מן האמון?
חרדה שלא. בבקשה תן סימן שכן.