״תודה על ההזדמנות, אבל אני לא יכולה לעבוד פה. אני כל הזמן מאחרת, אני לא מסתדרת, אתם לא מרוצים ממני״ <דמעות>
״את מפגרת. למי אכפת שאת באה בכמה דקות מאוחר יותר. את סוגרת דברים שx לא סוגרת ביום שלם״
ופתאום סיפרתי לו הכל.
שאני פחדנית, שאני דכאונית, שאני על תרופות.
״את יודעת, הרבה אנשים אומרים ששגרה זה שג-רע. ואני חושב שזה שג-טוב. תבואי, תעבדי, תשכחי מהשטויות״.
וככה זה התחיל.
עשיתי לו את המוות.
על כל דבר התווכחתי.
אבל שנינו ידענו שהמילה האחרונה היא שלו.
לפעמים היה אומר לי ״תקחי החלטה״ והייתי מנסה ומנסה ולא מצליחה. וכשהייתי נכנסת לפינה הזו הייתי באה שוב, והיה אומר לי את צריכה ללמוד לקבל החלטות, והייתי לוחשת לו שאף אחד לא ישמע ש...״אתה יודע שאני לא מסוגלת״ - והרגשתי שהוא מבין אותי ורואה אותי והיה מחליט במקומי.
לפעמים במשרד כשלא היה לי כח או חשק או זמן לחשוב מה לאכול הוא היה קובע לנו מה ואיפה ומתי אוכלים.
הדרך משם לזה שישאל אותי על סקס, ומה אני אוהבת, הייתה מתבקשת. האנרגיה ביננו הבהירה שזה רק עניין של זמן.
והייתה הפעם ההיא על הקיר בחדר הישיבות. לבשתי חצאית וגרביונים כי זה מה שהוא ביקש לאותו יום. ופעמים אחרות היו קצת ספנקים, ומציצות, והודעות, וסיפורים, ומנטלי. אבל הייתה גם הסתרה, ובושה, ובגידה.
וברקע, הסרט ״המזכירה״. הבנתי אותה, הרגשתי אותה, חייתי אותה. ראיתי אותה בתוכי בצורה כל כך נקייה וברורה.
וככה, בלי לדעת בכלל מה זה, הייתי עם ה(פלוס מינוס) שולט הראשון שלי.
לא יודעת מאיפה הוא הביא את זה, אבל אהב לקרוא לי הזונה שלו.
נעלבתי.
אמר לי ״הזונה שלי היא המלכה שלי״.
בשלב מסויים זרמתי עם זה כי ידעתי שהוא אוהב את זה.
אבל רק היום אני חושבת שאולי אני מתחילה להבין.
אני עדיין רואה אותו כל יום.
עוברים זה מול זו ואומרים שלום מנומס.
מה שהיה, נשאר בעבר, היום כבר לא יודעת מה איתו וגם הוא כבר לא שואל-
- מה שלומך?
- מה עשית אתמול?
- מי זה הבחור הזה?
והעולם ממשיך להסתובב (: