אני נכנסת שוב ושוב לאותן מערכות יחסים שלא נכונות לי.
אני בוחרת שוב ושוב להתעלם ממה שכבר למדתי שמתאים לי וללכת על מה שזמין לי.
אני מעדיפה שוב ושוב את הסיפוק המיידי במקום להודות שכדי להתמלא צריך משהו אחר.
אז היום, ורק להיום (כי ככה זה כשמתמודדים עם התמכרויות - רק להיום) אני בוחרת במודע לשנות.
זה לא זוהר.
זה אומר שאני שוכבת במיטה עם כאב בטן ובמקום לנצל את הזמן הזה לדברים מעניינים יותר אני משוטטת בכלוב, שמזמן לא היה ריק כל כך. כנראה בחסות מזג האוויר ושבת שנכנסת אנשים עכשיו חיים את העולם האמיתי ולא את הוירטואלי.
אני מרגישה את העצב והבדידות משתלטים עלי. מחשבות מסוג:
- ״כולם יוצאים ואני לבד״
- ״אף פעם לא אהיה חזקה מספיק״
- ״אף פעם לא תהיה לי זוגיות נורמלית״
משתלטות לי על הראש.
כשאני כותבת עכשיו קל לי לזהות את מה שאני כבר יודעת: מחשבות החלטיות שמתחילות ב״תמיד״, ״כולם״ או ״אף פעם״ הן הדרך של המוח לתעתע בי.
הן הדרך של הדכאון לנעוץ ציפורניים בחלקים הבריאים של נפשי.
לשמחתי הכתיבה משחררת אותי. נותנת הקלה.
עכשיו, במיטה שלי, בזמן הכתיבה, קל יחסית להתמודד עם השדים.
אם יבואו שוב, אשלח אותם לקרוא פה.
רעיונות לפוסטים עולים לי בראש. כותבת בשביל עצמי, להוציא ולהקיא את המחלה הזו ממני, ואז להתחיל ממקום נקי.
-- תגובות ולייקים מתקבלים בברכה.
על הודעות לא עונה --