היום סיפרתי בפעם הראשונה למישהו סוד מסויים שיש לי, והרגשתי שירד מעלי חצי טון. את החצי השני מורידה עכשיו. הארון חשוך מאוד. (אם נשמע שזה הולך לכיון שאני לסבית, אז לא.....(: )
יש לי חבר טוב.
הכרנו ממש פה.
הכתיבה שלו הרגיעה אותי.
הוא לא פנה אלי, אני פניתי אליו. להגיד תודה. שהנוכחות שלו מרגיעה. החזיר תשובה חביבה ובזה זה נגמר.
לאט לאט עוד לייקים, משני הצדדים, ואז הודעות.
באופן מפתיע (לטובה) - לא על סקס. לא בהתחלה.
החברות שלנו עברה עליות וירידות וכל זה בכמה חודשים.
התמסרתי בשניות, השתעשעתי ברעיון שנהיה זוג, ואז - התהפכתי.
בשנייה.
לא רציתי לשמוע ממנו.
לא לדבר.
למה? אין לי מושג. מעבר לזה שזה דפוס שמוכר לי.
ואז קרה דבר מוזר. הוא נעלב. ופתאום הבנתי שיש עוד בנאדם בצד השני. שבאמת נהנה להיות חבר שלי. והוא לא נתן לי להעלם. בשיטה פשוטה - הוא סיפר לי מה הצד שלו. שהוא נפגע. שזו לא צורה להתנהג לחבר. ואם כמה שרציתי להתרחק, לא יכולתי. כי יש הבדל בין להעלם לאנשים שלא אכפת להם שאני נעלמת, לבין להעלם למישהו שמסתבר שאני באמת יקרה לו.
באותו הזמן אפילו עדיין לא נפגשנו, ובכל זאת. הבנתי שאני באמת חשובה למישהו. לא כזיון או שפחה, אלא כבנאדם.
מאז עברו כמה חודשים, ואנחנו עדיין בקשר. אינטנסיבי מאוד. נפגשנו פעמיים, לא מעבר. מתכתבים, מדברים בטלפון.
כל זה היה הקדמה ארוכה מאוד למה שרציתי לספר.
הייתי מספרת לו על כל גבר שהכרתי/שכבתי/רציתי/דיברתי. והיה מייעץ לי. ובעיקר פותח לי את העיניים לפעולות מאוד מסוכנות שעשיתי בלי לחשוב. שאמנם נגמרו בטוב, אבל שההגיון הבריא של אשה שדואגת לבטחונה היה אמור לאותות לי.
והבנתי.
את הסכנות הטמונות באנשים זרים.
את הדפוסים הדפוקים שלי. השחזור של אותו הסיפור שוב ושוב.
ביקשתי ממנו שיהיה המגדלור שלי.
אני לא נפגשת עם מישהו בלי להתייעץ איתו.
זה לא פקודה, זה החלטה שלי לשמוע למישהו שבפעמים שלא הקשבתי, הבנתי שצדק.
הוא לא השולט שלי. אין הכרח ואין עונשים.
וזה מרגיש כל כך משחרר לדעת שיש מי ששומע כמויות של חפירות שלפעמים נגמרות (או מתחילות) ב״אני צריכה שאתה תחליט״.
החלום שלי?
שיום אחד
יהיה לי בן זוג (שכמובן אתייעץ לגביו קודם)
ושהם יהיו חברים
האיש ששומר עלי ומגדל אותי היום,
עם האיש שישמור עלי בעתיד.
