לפני 6 שנים. 1 במאי 2017 בשעה 12:58
מאז שאני זוכרת, אני עסוקה בעצמי.
הכאב שלי הוא כזה גדול ומשתק, שכל האנרגיה שלי מושקעת בלהסתיר אותו.
לפעמים אנשים אחרים משקפים לי שאני לא רואה אותם. רק את עצמי.
כשזה קורה, במקום להצליח לשנות את זה, אני רק מתכנסת עוד קצת בעצמי, ובכמה אני לא שייכת.
רוצה הפעם להצליח לשבור את המעגל הזה. רוצה לראות עוד משהו מלבדי.
אבל העיניים שוב מצועפות מהדמעות, ולא מצליחה לראות משהו אחר.
אנשים אחרים לא יודעים שעד לפני כמה שנים פחדתי לצאת מהבית אפילו למכולת. הם לא עסוקים בלהחמיא לי על הדרך שעברתי. הם פשוט ממדרים אותי, כי הם שמים לב שאני בכלל לא רואה אותם.
ואני בתגובה מתרחקת קצת יותר. נזהרת קצת יותר. חוסמת עוד טיפה. מתייאשת.
רוצה לסיים בנימה חיובית - של כמה דרך כבר עשיתי. אם הגעתי עד כאן, אולי אצליח להתקדם גם עוד כמה צעדים.
