אז בחדר הקטן
אל מול הדף הלבן
כאב גדול שמחפש לצאת
אבל הדף
נשאר לבן
יש כאב שאין לו מילים
אין לו סיבות
אין לו פנים
אבל יש לו
חיים
הכאב הזה גדל
כל יום
אוכל כל שבריר של אותה הילדה
שהייתה פעם אני
ואנשים לא יאהבו אותך כואבת
אז מספיק
לבשי שריון
וצאי
יש אנשים שבשבילם זה עוד יום
בשבילך
זה עוד מאבק
כל יום שעבר
הכאב צמח
הבטחון נבל
ולמה עולה בראשי עכשיו הקצין שלי לשעבר
שאמר שיבדוק מה קורה איתו ביום חמישי
ונעלם
גם אמר שהוא עדיין קורא
ועדיין אוהב
ועדיין מתגעגע
ואני כמו ילדה
מרגישה כמו שאני מרגישה ביישוב
כמו שמרגישה בעבודה
כמו שמרגישה במשפחה המורחבת
מסתכלת על המבוגרים
מנסה להיות כמותם
אך למעשה
לא מבינה
נכון להיום יש לי חבר אחד.
חלק מסוים בתוכי מנסה להקטין
להגיד
״רק חבר אחד״.
חלק אחר בתוכי
מודה לעולם
ששלח לי סוף סוף
חבר אחד.
בבקשה שימשיך. בבקשה שלא אפגע בו. שלא יפגע בי. בבקשה שימשיך לראות בי משהו, שהוא יפה ואמיתי, ונמצא מתחת לשכבות של
כאב.
