פרדוקס ושמו בדסם

כמה אני אוהבת שמישהו כותב את מה שאני לא יודעת להגיד!

וזה מנוסח כל כך יפה שזה פשוט לעשות copy paste.

אז אילו (חלק מ)המחשבות של יוסי בבליקי על הפסוק ״לַמְנַצֵּחַ עַל־יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים״ תהילים נ״ו, א׳

״

מהי יונת אלם רחוקים? יונה אילמת? יונה נאלמת? יונה שכל כך רחוקה מהקן, שאפילו להמות כמו שצריך כשציפורי הטרף מסובבות, היא לא יכולה?

אנחנו יונת אלם רחוקים. הומים מבפנים. בטוחים מבחוץ. מסתובבים בעולם כמו מרגלים בעיר פלשתית זרה ובארשת של עסקים כרגיל, כשמבפנים הכל הומה ומתפוצץ.

בשלב מסוים, כשהבריאות עוד בסדר, אני אפילו מסוגל לשכוח את ההתפוצצות הוולקנית הלוחשת הזו מבפנים. אבל מתי שהוא ואיפה שהוא יונת אלם רחוקים מנצח. הוא תמיד מנצח.

למנצח על יונת אלם רחוקים. רבי נחמן אמר שבן אדם שרוצה לצעוק אבל נמצא במצב שאסור, או לא מקובל או לא נעים לצעוק, יכול לצעוק בדממה. לצעוק ממש, מהריאות ממש, אבל בלי שהקול יחמוק מן הגרון.

שנים תרגלתי את זה. אחת לשבוע. לצעוק בדממה.
עכשיו אני כבר לא מתרגל, וזה מדאיג אותי קצת.

״

ואני, שמרגישה בכל רגע כמעט את הצעקה הזו בפנים, אבל חייבת לשחק את המשחק של החיים, קוראת את זה - ולרגע הבפנים והבחוץ אחד הם.