כמה שאני שונאת אותו לפעמים.
וכמה שאני אוהבת.
נפגשנו במקרה ביום הולדת של חבר של הילדים.
ניסיתי למלא את החלל בכל מיני דיבורים. על הבית, על הילדים. הוא הקשיב והנהן אבל היה נראה לא מעוניין בשיחה.
אז ישבתי שם ושתקתי. נהנית מעצם זה שהוא קרוב אלי. גם אם כבר אין כלום.
וכשזה נהיה יותר מדי אמרתי שקר ואני נכנסת.
והוא אמר שהוא בא איתי.
וזו הייתה הפעם הראשונה בכמה חודשים שהוא לא חסם אותי.
אז נכנסנו והמשכנו לדבר על שטויות וגם לשתוק קצת.
ואמרתי על משהו שמה לעשות, זה שריטה שיש לי.
ונדלק בו משהו ישן ואמר לי ״זו השריטה היחידה״?
- ״אני מקטלגת אותך היום עם אילו שאני מתנהגת נורמלי לידם״.
שתיקה.
מסתכלת עליו. ממשיכה - ״זו לא הייתה החלטה שלי״.
והוא אומר - ״אני לא יכול. להיות שם חצי״.
- ״אבל נראה שעם x אתה כן יכול״.
- ״מה? מה הקשר?״
- ״נראה שאיתה אתה יכול חצי. או יותר, לא יודעת מה אתם עושים. אבל מהצד זה נראה שפשוט החלפת אותי בה. פעם היית שואל אותי אם אני רוצה לצאת לסיבוב לקנות משהו. פעם היית יושב איתי לאכול צהריים. מאז שהיא באה אתה עושה את כל זה איתה.״
ויצא ממנו משהו רך. משהו מבולבל. משהו שלא ראיתי כל כך הרבה זמן בו. ״אם את רוצה שאני אפסיק איתה, אני אפסיק״.
לא, לא צריך. אני לא מחליטה עליך. למרות שאיפשהו רציתי לצרוח שכן. אבל מה יצא לי מזה.
והראה לי שיר שכתב. ואמרתי שאני לא מבינה. ואמר ששתי השורות האחרונות הן עלינו. ועדיין לא ממש הבנתי.
אז הראיתי לו את הפוסט עליו, והילדה שלו כבר הגיעה והוא קרא, ולקח אותה ועוד שתי חברות ואמר לי עצוב שהוא פשוט לא יודע מה לעשות.
וחשבתי בראש שגם אני לא, וחייכתי אליו ואמרתי שהעולם ממשיך להסתובב.
ושמחה שזה קרה. חיכיתי לשיחה הזו. לדעת שמה שהיה הוא לא רק בראש שלי. זה באמת היה שם פעם. גם בשבילו. באמת היינו שם שני אנשים. הוא באמת ראה בי משהו. עם כל מה שעבר מאז, עם כל יום שבו אנחנו לא מדברים מעבר לענייני עבודה, זה בכל זאת היה שם.
ועוד דבר.
כשחיפשתי את הפוסט להראות לו, עברתי על הבלוג שלי כדי להגיע. ופתאום הבנתי כמה הרבה כתבתי כבר. והתנפח לי קצת האגו כשהוא שאל - ״את כל זה את כתבת?״
תודה לך על השיחה הזו היום. מקווה שגם לך, עם כל הכאב, זה שם דברים במקום.