מזמן לא כתבתי פה (לפחות מבחינתי זה מזמן. הייתי כותבת כל יום).
זה סימן טוב. לא הייתי עצובה.
לפני מספר ימים אמרתי לחבר הטוב שלי שאני כבר לא מרגישה בודדה כמו פעם.
אבל ...
לא זוכרת למה
חשבתי היום על שמירות בצבא.
כאדם עם התמודדות נפשית (ואז עוד לא הבנתי את זה) ארבע שעות עם המחשבות שלי זה סיוט. יוצאת מזה מותשת ועם רצון לא לחיות.
וקינאתי. כל כך קינאתי בבנות שהיו חברות שלי בילדות, שהתרחקתי מהן עם השנים בגלל ההפרעה שלי (ואגב מעניין שלא הן התרחקו ממני אלא זו אני שלא יכולתי להיות בקשר). כל כך קינאתי בהן שהראש לא חופר את עצמן כל הזמן, או חופר אבל זה לא עצוב להן.
החיים שלי תחומים מאוד גיאוגרפית. זה לא מפריע לי ברגיל, בין טבריה למנחמיה יש מבחינתי כל מה שאני צריכה לילדים ולי. אבל כשאני חושבת על חברה שהיום באוסטרליה, ואחת בקנדה, וז שמטיילת בכל הארץ, ואני לא מסוגלת אפילו להוציא דרכונים לילדים ולי. זה גדול עלי משום מה. שלא לדבר על לטוס לאחי לארהב.
והעצב גדול מנשוא.
