הזמן הארוך ביותר הוא הזמן בין שיצאת מהבית ועד שהגעת.
הזמן המרגש ביותר הוא הזמן שבו אני שומעת את האוטו שלך מחנה ויודעת שממש עוד כמה שניות כבר תהיה כאן.
הזמן המלחיץ ביותר הוא הזמן שבו אתה הולך לקראתי, תיק ביד, פנים חתומות.
הזמן המרגיע (לא ביותר, כי אחר כך הגיעו לא מעט רגעים מרגיעים) הוא הזמן שבו רבע חיוך עולה לך על הפנים והאצבע מסמנת לי בואי.
הרגע שבו הסשן התחיל הוא הרגע שבו לא הייתה שום מחשבה חוץ מאשר אושר, ורצתי אליך כמו ילדה לתוך החיבוק החם והעוטף והמגן. זה לא שחשבתי או שקלתי או תכננתי את צעדי, זו הנשמה שלי שהרימה את הגוף מהכיסא ודחפה אותי לרוץ אל בין הידיים שלך.
שתי סיגריות מוכנות.
אחת כי ביקשת שאכין לך.
אחת כי אולי תרשה לי גם. (יששש הוא הרשה).
שולט אמיתי מזכיר בתחילת כל סשן שאם יש משהו שלא נראה לך, תגידי. לא אחרי, תוך כדי. בזמן אמת.
שולט אמיתי מכיר את הגבולות שלך. הוא לא מנסה לשבור אותם אבל הוא כן מנסה למתוח אותם. וגם מזכיר תוך כדי שהוא מכבד אותם. לא רוצה בתחת? מכבד את זה. לא נעשה. ואחרי כמה דקות את מוצאת את עצמך מתחננת למה שקודם היה גבול.
שולט אמיתי שולט על הגמירות, שלו ושלך. וכשכבר אין לך כוח בגוף לעוד, הוא אומר לך ״תגמרי״ ופתאום מגיעה עוד אחת.
דוגרי, קשה להיות שולט (או שולטת). בעוד אני מרחפת לי בסאב ספייס, יש שם מישהו שדואג ושומר ונמצא בהכרה מלאה על הסיטואציה.
הוא יושב איתך אחרכך להחזיר אותך למציאות.
ואחרי שהלך, את לא מצטערת. את לא חלולה. את מלאה באנרגיה, מאוננת עליו במיטה, והעולם כולו רגוע לך בשלווה נעימה.
