חשבתי שאולי הערב לא נדבר. בכל זאת כל היום הסתמסנו ודיברנו וכמה אפשר. אולי בכלל שכחתי מי אני, אולי בכלל אני צריכה קצת זמן לעצמי. לקרוא בלוגים בכלוב, לעבור על הפייסבוק, ענייני טיפוח, קצת ספורט אולי, כלים כביסות ושאר מטלות של הבית.
רציתי קצת זמן לעצמי אבל אם אבקש אולי תעלב. אולי תחשוב שאני עם מישהו אחר. הפחד המשתק הזה לא לבקש משהו בשביל עצמי, לא להתנהג לא בסדר, הטוב הוא כל כך יקר ונדיר ואל לי לפגוע בו. שלא יתפוגג ויעלם, משל היה בועת סבון שאורך חייה קצר כל כך, או פרפר - עד כמה יפה הוא - וכמה קצרים הם חייו.
ורצה העולם ורצו החיים וגם לך יש עיסוקים, חבר שבא לבקר.
אז איך מאותה נקודה שרציתי להיות קצת לבד,
פתאום אני מרגישה המון לבד.
אין טעם לכלום.
אין כוח לכלום.
אין חשק לכלום.
כמה מפחיד זה להבין שאתה משמעותי בחיי. הידיעה הזו משתקת אותי, מזעזעת אותי.
כמו תינוק שכל מה שיש לו זה הרגע הזה, אם אמו לא לידו אין לו את הידיעה שהיא עוד תחזור.
ואני עכשיו עם עצמי,
השחור שבתוכי נאחז בעצמות של הגוף, והעצמות מחבקות אותו - הם הרי חברים טובים וכבר כמה ימים שלא בא לבקר.
ובראש שלי כל מה שהיה. האם אכן היה? ואולי אני בשבילך לא כלום? ואולי אין לי שום משקל בחייך, ואולי בכלל לא תחזור.
אולי שמך ופניך יתפוגגו אל תוך מעיין של כאב, מודחקים לצד חוויות אחרות שעיצבו את נפשי והתנהגותי.
ובגלל זה אני כל הזמן צריכה שתגיד כמה שאני יפה וכמה שכיף לך איתי וכמה שאתה אוהב.
כי אני לא באמת מאמינה שאני יפה,
ולא באמת מאמינה שאני משמעותית לך,
ולא באמת מאמינה שתשאר.
והמחמאות שלך צריכות למלא תהום שהתחתית שלה עמוקה מאוד.
