פילאטיס.
אחרי כמה חודשים של הזנחה.
זה כואב.
אבל כאב גם קודם, לפחות עכשיו זה כאב שאמור להוליד חוסר כאב.
הפיסי שזור בנפשי וזה מה שהופך את התהליך למורכב.
הייתי רוצה להיות כזו שהולכת, עושה שיעור, וזהו. בלי כל ההשפעות הנפשיות של הנושא.
היום ההשפעה הייתה טובה.
ואני כבר מכירה את התהליך. כמו התאהבות. בהתחלה יש הבטחה. יש קושי גדול להתמסר אבל החוויה סוחפת והמגננות יורדות.
בכל שיעור הגוף מתחזק קצת עד שיום אחד שיעור אחד פתאום תחושה של וואוווו איפה הייתי ואיפה אני עכשיו. כמובן שלא תמיד, לא בכל סבב של חזרה לספורט אני מגיעה לשם. אבל בסבבים הטובים זה מגיע. ואחרי הפיק הזה וההבנה הזו מגיעה הסטגנציה. זה כבר לא חדש ולא מרגש ולא בכל שיעור יש שיפור. זה נהיה סתם, משהו שצריך לתחזק. כבר שוכחת איך היה בלי.
ואז זה נמאס, ומפסיקה. כי אני מכורה לתחושה ואם התחושה לא שם - מה הטעם? גם הפרצופים כבר מוכרים והדינמיקה נהיית מאוסה. ואז מפספסת פה שיעור ושם שניים וההרגל נשכח וכמה כיף לשבת בבית במקום.
אני תמיד שואפת לאיזון וכשמגיעה אליו זה משעמם ודוחה אותי.
מייחלת לשלמות, לסדר, לנקיון. וכשמגיע לשם זה מושלם מדי ומסודר מדי ונקי מדי, ואני רוצה את הלכלוך והמסכנות והדעיכה.
בעצם, זה לא רק פילאטיס.
זו אני. ככה אני מתנהלת בעולם.
והכתיבה והניתוח העצמי נותנים לי קצת שקט ונחמה.
כשהייתי ילדה לפעמים לא רציתי להכנס להתקלח. אבל כשנכנסתי אי אפשר היה להוציא אותי. התמסרתי למיים החמים ולשקט. ככה אני עם הכתיבה. לא בא לי לא בא לי לא בא לי. עד שמתחילה. ועכשיו לא רוצה לעצור. רק לשים עוד אות ועוד מילה כי מה בעצם יהיה שם כשאפסיק.
תוהה אם בכלל היה לי מה להגיד. תוהה מדוע מתוך מליון הדברים שיכולתי להגיד, בחרתי לספר דווקא את זה.
לכי לישון ילדה, אני אומרת לעצמי. ופתאום כל כך חסר מישהו חיצוני שיגיד נסיכה שלי, גאה בך. כל הכבוד על מה שעשית היום. לכי לישון יפה, שיהיה לך כח ליום חדש.
בחור שמזמן לא חשבתי עליו עובר לי בראש. לא אחד משתי האובססיות הרגילות. מצא את מקומו מאז יום שישי אל תוך בליל המחשבות שלי. זה נגמר רע פעם קודמת, שהייתה כך נראה לפני עידן ועידנים. אם אנסה למקם על ציר זמן, אז בערך בספטמבר הקודם דיברנו בפעם האחרונה. בשישי הייתי במקום שבו נפגשנו לדייט ראשון. ונזכרתי.
בהבטחה, בפרפרים, בבית המדהים שלו ברמת הגולן, בשקט הזה, בשני הילדים שלו. בשמש ובכינרת.
וכל מה שהיה לא טוב כמו נדחק הצידה, גם את הרע אני זוכרת אבל מנסה להתעלם. תוהה מי צריל לנצח, הקול שאומר תשחררי או ההרגשה בבטן שאומרת תנסי.