פרדוקס ושמו בדסם

כתבתי ב3 ליולי,

ואז ב-7 או ב-8 יומיים רצוף,

ומאז עד היום לא.

אילו ההפסקות הכי ארוכות שהיו לי.

שבוע שלם לא לכתוב. לא בטוחה אפילו שנכנסתי. וכשנכנסתי, העיניים ריפרפו אבל שום דבר לא משך. חוץ מהקומיקסים הקטנים והעצובים שאני אוהבת כל כך.

המקום נהייה מוכר מדי.

ולכן, הוא כבר לא מרגש.

לאות בכל איברי. אפילו להקשיב או לזוז קשה מדי.

אני לא עצובה כלפי חוץ.

אני לא הפסקתי לתפקד.

אני רק מרגישה שהדמעות חונקות אותי ואני לא יודעת למה

אולי זה הרגל

אולי זו מחלה

אולי אובייקטיבית באמת משהו לא בסדר

הכי הייתי רוצה לראות את העולם דרך עיניים של מישהו אחר. להבין איך זה מרגיש שהפילטר עובד אחרת משלי. כשלא מפחדים מדיכאון. כשלא עצובים בלי סיבה.