פרדוקס ושמו בדסם

אחרי הכל.

המחשבות, הדמעות, הילדים שתפסו לי את כל המיטה (אהבת חיי אתם). הענבים, הליצ׳י, הגוג׳י ברי. העייפות של העיניים שלא מתיישבת עם הפחד לשחרר ולשקוע לשינה.

אחרי כל המורכבות הזו, השמש זורחת. ומילים יפות עדיין עושות לי את זה. ונזכרת, איך הרגשתי פה בהתחלה. איך חשבתי שזה יהיה. חם, ומכיל, ואוהב, ומכבד.

גם אני כנראה צריכה להשתפר.

הייתי רוצה שהעולם יהיה פשוט יותר.

הייתי רוצה הכוונה.

אני בקשר עם מישהו. הרבה חיובי יש בו. זה עושה לי טוב וזה מרגיע וזה מפנה את הראש לדברים אחרים.

רוצה כזה בדיוק, אבל עם הרגשה של בטחון. אז... מעניין איך זה ימשיך מכאן