בחורה בת 20 (וקצת?) כתבה ספר על ההתמודדות שלה עם דיכאון. היא פרסמה בקבוצת פייסבוק בנושא שהיא עושה הנחה לחברי הקבוצה, פניתי אליה ורכשתי.
קודם כל כי כל הכבוד לה וב40 שקלים מרגישה שעזרתי לה לבטחון ולתחושת הערך.
וחוץ מזה כי מאוד מעניין אותי מהלך חייהם של אנשים אחרים שמתמודדים עם ההפרעות האילו.
וגם כי לא פעם חשבתי בעצמי שהייתי רוצה לפרסם משהו דומה. וזה מאוד הפתיע אותי שהיא יישמה את זה ובגיל צעיר.
הספר הגיע בדואר וישב אצלי כמה ימים עד שהתפניתי אליו אתמול. על ההתחלה הבנתי שיש פה שתי בעיות:
1- אני חיפשתי סיפור חיים, לא ספר הדרכה איך להתמודד. ובספר הזה סיפור החיים הוא החלק השולי וההצעות להתמודדות הן החלק המרכזי.
2- המעט שיש מסיפור החיים הזכיר לי, שרוב המתמודדים עם דיכאון שפגשתי במציאות, עברו ילדות מחורבנת. בבית, בבית הספר. התעללות פיסית / נפשית / מינית היא לרוב חלק מהסיפור.
לשמחתי זה לא הסיפור שלי, ולכן קל לי יותר להזדהות עם סיפורים של אנשים שהדיכאון שלהם הוא לא תוצאה של מהלך החיים אלא של אופי / גנטיקה. זה קרוב יותר למה שעובר עלי ולכן זה מבחינתי מנחם - להבין שאני לא היחידה בעולם.
ולמרות זאת כבר הייתי על הספה עם הספר ביד, אז התחלתי לקרוא ואני ככה מרפרפת על סיפור החיים, עצוב ולא קל אבל יפה לראות אותה מתמודדת, ואז מגיעה לחלק ההדרכתי.
והפעולה הראשונה היא - הציבו מטרה.
קראתי כמה שורות וסגרתי את הספר. לא העזתי לחשוב על זה. הרגשתי כאילו אני נועלת משהו בתיבת פלדה ושמה אותה במקום שלא יראו.
בלילה העזתי להציץ שוב.
את העיצות שיש שם כבר הכרתי.
אבל, מילדה בת 20 וקצת, שסובלת מדיכאון, ואומרת שזה עוזר לה, עוד לא שמעתי את זה. וזה עושה משהו.
אז צריך להציב מטרה.
וכדי להשיג אותה צריך לייצר מוטיבציה.
בשביל זה בין היתר:
כל יום מציבים מטרה יומית. לא משהו בשמיים. זה יכול להיות שטיפת כלים - זו מטרה שכנראה נוכל לעמוד בה ואז זה יתן תחושה של ערך והצלחה. וזה מלמד את הגוף שהוא יכול. בימים של דכאון המטרה יכולה לקום מהמיטה, לעמוד לדקה, ולחזור.
עכשיו יש בעיה מסויימת.
אכלתי היום המון שטויות.
אז המטרה שלי למחר היא לא לאכול יותר ממתק אחד בריא (שוקולד, חלבה, עוגיית כוסמין).
אבל אם אני אעמוד בה, אני לא יכולה לחשוב על שום פרס, שלא קשור באוכל....
רעיונות?
