פרדוקס ושמו בדסם

התחושות מוכרות. ההתנהלות גם.

מחכה לו. לתשומת הלב שלו.

מייל או הודעה ממנו וכל המחשבות וכל ההחלטות נמסות. וזו תחושה מדהימה, כשלא צריך לדאוג. שיש מישהו שמבין ושומר. שהדם זורם בגוף ובין הרגליים ... אוף איזה כיףףףף

הבעיה היא בין לבין. הלבד הזה. הציפייה. האכזבה.

ושם העבודה שלי. כי אין לי כוונה לתת לזה לחזור על עצמו.

- אני לא יכולה לסמוך עליו שהוא ישמור עלי מעבר לעבודה. 

- אני צריכה לקבל את העובדה שהמניעים שלנו שונים ואני לא אצליח לשנות את זה. אני מחפשת הגנה ושמירה ותשומת לב והערכה ושיחה ופנטזיה, הוא מחפש חדירה ולגמור. 

- אני כן יכולה לעבוד על התגובות שלי. יותר נכון על התחושות שלי. לא על אילו שקיימות באינטרקציה איתו. אין לי מושג למה או איך אבל מה שהוא עושה לי בזמן שהוא מתייחס כל כך עמוק ונוגע במשהו כל כך תת הכרתי שלשלוט עליו בשלב זה בחיי זה פשוט לא אפשרי.

אבל זה כן אפשרי לשלוט על המחשבות שעוברות כשהוא לא לידי.

- זה קל עכשיו - כשאני בחופש ומתאמנת ואוכלת טוב וקמה ביקיצה טבעית. ועם הילדים ובלי יותר מדי רעשי רקע של אנשים אחרים. 

זה יהיה הרבה יותר קשה כשזה יהיה בover stimulation של החיים.

אבל מה שהיה לא יחזור על עצמו. אני לא מוכנה לזה. והנשק שלי קל מאוד -

להתבונן על המחשבות כשהן מגיעות ולהבין ש

Sometimes a thought is just a thought 

לשכב במיטה, לעצום את העיניים, לתת למחשבות לבוא. לקבל אותן. לתת להן לצוף בראש. לבחון אותן דרך ארבעת השאלות:

- האם זו האמת?

- האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת?

- איך אני מגיבה כשעולה בי המחשבה הזו? 

- מי אהיה בלי המחשבה ״אני מסכנה כי אני צריכה אותו עכשיו והוא לא זמין״

- ואז- היפוכים

ליד המיטה שלי מונח ספר של ביירון קייטי. כשיהיה קשה אעשה את דף העבודה. כשיהיה קשה יותר ברמה כזו שאי אפשר לכתוב, אקרא בו. כשיהיה עוד יותר קשה, ברמה כזו שלא אוכל לקרוא, אעצום את העיניים ואבחן את המחשבות.

הכל בחיים זה שיעור. זה לא יהיה קל. אבל זה יהיה מתגמל.